Kaballa and Halacha 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

בסוגיות רבות ובתחומים שונים בהלכה הביאו הפוסקים את דברי הזוהר והאר"י הקדוש, לפעמים הכריעו כדבריהם ולפעמים דחו דבריהם מפני דברי בעלי ההלכה. תרתי בלבי למצוא כללים מסויימים להבין פשר דבר ולמצוא נתיבות בים התורה, האם כלל יש בדבר או שמא אין בכלל אלא מה שבפרט, ובכל ענין וענין הכריעו לפי מה שהיה נראה בעיניהם.

ידעתי גם ידעתי שסוגיה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא באתי אלא לדון בכללי ההוראה ולהביא מקצת מקורות לסבר את האוזן. וליקטתי מאשר עלה בזכרוני ככ"ח מקורות בזה וכנגד הכתוב "ברוך הנותן לעיף כ"ח ולאין אונים עצמה ירבה".

 

א

 

כלל גדול כתב המשנה ברורה בשם הכנסת הגדולה בסימן כ"ה ס"ק מ"ב, דבכל מקום שנחלקו הגמרא והזוהר או שנחלקו הפוסקים והמקובלים הלכה כדברי הגמ' והפוסקים.

וכבר כתב כן הרדב"ז שהיה מגדולי הפוסקים והמקובלים גם יחד. וכך כתב בשו"ת ח"ד סימן ל"ו:

"שאלה, על מה סמכו להניח תפילין בבית ואחר כך באים לבית הכנסת וכ"ת שהטעם הוא שלא ללכת ארבע אמות בלא תפילין והרי אין אנו נזהרין בזה לפי שאנו בין האומות וגם התפילין צריכין גוף נקי והלואי שלא נסיח דעתנו בהם בשעת התפלה. תשובה, חכם אחד מן האחרונים כתב בשם רשב"י ז"ל לפי שצריך לומר בשעת כניסתו אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואם אין תפילין בראשו היכן היא היראה ונמצא כאלו מעיד עדות שקר על עצמו, ועליהם נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ובכל מקום שתמצא ספרי הקבלה חולקים על פסק הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים, ובכל מקום שאינו חולק כגון בכי האי גוונא שלא נזכר בגמרא וגם בפוסקים אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה".

ושוב חזר על משנתו זו שם בסימן פ' וז"ל:

"שאלה, שאלת על מה סמכו העולם לחלוץ התפילין בתפלת מוסף ראש חדש. תשובה, דבר זה לא נמצא בגמ' ולא בפוסקים הנמצאים אצלנו ונמצא בספר אלקנה על המצות ועליו סמכו ונהגו כולם לחלוץ התפלין. ואעפ"י שאינם יודעים טעמו של דבר אלא (כגון) [כיון] שראו למקצת המתעסקים בספרי הקבלה שחולצין אותם גם הם עושים כן מצות אנשים מלומדה כהלכתא בלא טעמא. אבל הוא ז"ל נתן טעם יעויין מספרו… וגם אני נוהג לחלוץ אחר שראיתי הספר ועמדתי על הדבר לפי שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו ואם קולא לא אחוש לה".

הרי לן דכאשר יש סתירה בין ההלכה לקבלה לעולם פסקינן כהכרעת ההלכה.

אך לכאורה נראה שאף כלל זה אינו כלל גמור וגם בו נאמר אין למדין מן הכללות, שהרי באו"ח סימן ל"א כתב הטור דיש שמסתפקים אם יש מצוה להניח תפילין בחולו של מועד ומניחים בלי ברכה, אך הרא"ש היה מניח ומברך וכתב הבית יוסף דמנהג כל בני ספרד שלא להניח, והוסיף עוד "ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רשב"י במאמר אחד שאסור להניחם בחוה"מ, ע"כ נמנעו מלהניחם". והבית יוסף הביא את דברי הזוה"ק במקורם ובסוף דבריו כתב "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לנו לגשת לעבור בקום ועשה על דברי רשב"י המפליג כ"כ באיסור הנחתם".

הרי דאף שנהגו מקדם כשיטת הרא"ש להניח עם ברכה, הרי שלא ראו בזה ספק ולא פסקו ספק ברכות להקל, מ"מ אחר שמצאו את דברי הזוה"ק שוב נמנעו מלהניח תפילין.

אך באמת נראה שאין דברי הב"י סותרים את הכלל הנ"ל שכתבו הרדב"ז והמשנ"ב, דאילו היה בזה מחלוקת בין הגמ' והזוהר היתה הכרעת ההלכה כדברי הגמ' וכן אילו נחלקו הב"י והאר"י או הפוסקים והמקובלים, אך בענין תפילין בחוה"מ "מאחר ובתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לנו וכו', הרי שאילו היה מבואר להדיא בגמ' היינו דוחים את דברי הזוהר ללא כל ספק, אך מכיון שאין סתירה לדברי הזוהר מן הגמ' אין לדחותם, ומשו"כ הכריע שלא להניח תפילין בחוה"מ דשוא"ת עדיף.

תמצית דברינו נראה שהב"י הכריע כאן לפי דברי הזוהר לא משום ערכו הסגולי בלבד אלא אף משום קדימותו, דלעולם יש להכריע כדברי חז"ל נגד רבותינו הראשונים וכיון שאין ראיה מפורשת בתלמוד יש לפסוק כדברי הזוהר.

וכך כתב הבית יוסף עוד בסימן קמ"א דאף שלדעת הפוסקים יש למי שעולה לתורה לקרוא עם הבעל קורא, כיון שאין הלכה זו מבוארת בגמ' יש לנהוג לפי דברי הזוהר שלא לקרוא עם הבע"ק, וציין לדבריו בסימן ל"א, אך הרמ"א בדרכי משה שם חלק עליו וכתב שדברי הפוסקים קובעים אף כנגד הזוהר, עי"ש.

אמנם רוח אחרת היתה בקרב רבינו המהרש"ל ובשו"ת סי' צ"ח כתב שלא כדברי הבית יוסף ולדעתו מה שנהגו בארץ ישראל לא להניח תפילין בחוה"מ אינו משום מש"כ בזוהר אלא משום דעת הרשב"א שחלק על בעלי התוס', דלעולם יש ללכת בתר דעת הפוסקים והמנהג. "ואם היה רשב"י עומד וצווח לפנינו לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו".

 

ב

והנה בסימן מ"ו סעיף ו' כתב בשו"ע שיש הנוהגים לברך הנותן ליעף כח בשם ומלכות ואין לנהוג כן כיון שברכה זו לא מצאנו בגמ', עי"ש.

וכתב שם הברכי יוסף שאנו נוהגין אכן לברך בשו"מ עפ"י האר"י, ואילו היה הב"י רואה את דברי האר"י החי ודאי היה מקבל דעתו, ומשו"כ אכן יש לנהוג כדעת האר"י.

ולכאורה הדברים תמוהים דהלא דעת הבית יוסף בכל מקום דאין לפסוק כדברי הזוהר נגד מסקנת ההלכה וק"ו בדברי המקובלים שאין להם מקור בדברי הזוהר.

אמנם כבר כתבתי לעיל דאין אלה כללים מוחלטים, וכבר מצינו בדברי הבית יוסף גופיה כעין דברי הברכ"י. באהע"ז סימן כ"ה הביא הב"י את דברי התוס' (יבמות ל"ד ע"ב) בשם הר"י דמותר להוציא זרע לבטלה באקראי כשאין כוונתו להשחית זרע, וכתב עליו (בבדק הבית) דאילו היה הר"י רואה את דברי הזוהר (פרשת ויחי, רי"ט ע"ב) שעונש המז"ל חמור משאר כל העבירות לא היה מיקל בזה. הרי דאף הב"י כתב דבעלי התוס' היו ודאי מבטלים דעתם מפני דברי הזוהר.

אך באמת יש לחלק בין הדברים בשני פנים, ואבאר.

א: עד כאן לא כתב הב"י לפקפק בדברי הר"י שבתוס' אלא משום שהזוהר גילה את חומר העון של הוצז"ל ואילו היה הר"י יודע שעבירה זו חמורה מכל העבירות שבתורה לא היה נוטה להקל בה, אך לא מדובר בפסק הלכה שבזוהר ששונה מדברי הפוסקים משא"כ לגבי ברכת הנותן לע"כ שבו הוראת האר"י למעשה שונה משיטת הבית יוסף דכל כה"ג הלכה כדברי הפוסקים ואין חוששין לדברי המקובלים.

ב: עד כאן לא כתב הב"י אלא שהראשונים היו מבטלים דעתם מפני דברי הזוהר, דהלא דברי הזוהר דברי חז"ל המה ודברי הראשונים נידחים בפניהם בכל מקום כידוע ופשוט. אך מהי"ת לדחות את דברי הב"י מפני דברי האר"י שהיה בן דורו, ומסתבר שהיחס שבין הב"י והאר"י דומה ליחס שבין הגמ' להזוהר והלא כשם שדברי הזוהר נידחים מפני דברי הגמ', כך לגבי האר"י והב"י. וצ"ע בזה.

וחידוש גדול כתב החיד"א בספר טוב עין סימן ז' בשם בעל כנסת הגדולה בסימן מ"ו שהעיד שהבית יוסף חזר בו בסוף ימיו והוא עצמו נהג לברך ברכה זו בשם ומלכות, עי"ש.

אך יש מגדולי ספרד שאכן פסקו לפי דברי הברכי יוסף כדברי האר"י בכל מקום אף נגד דברי הבית יוסף, כך כתב באריכות הכף החיים בסימן מ"ו ס"ק מ"ז שם, וכן איתא בספרי הבן איש חי בכ"מ.

ועיין עוד בדברי הבית יוסף ברי"ס כ"ה דאף שלפי ההלכה יש להקדים ציצית לתפילין, דציצית הוי תדיר מתפילין דמצות תפילין אינה נוהגת בשבת ויו"ט וציצית נוהגת בכל יום ויום, ועוד דהוי נמי מקודש מתפילין דרק בציצית אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, מ"מ לפי הזוהר אין להתעטף בציצית כל עוד אינו מעוטר בתפילין. ומשו"כ כתב הב"י מעין פשרה שילבש טלית קטן ושוב יניח תפילין ויבוא לביהכ"נ מעוטר בתפילין ורק אח"כ יתעטף בטלית גדול, וכ"כ בשו"ע סימן כ"ה ס"ב, עי"ש.

ועוד הביא הבית יוסף (ברי"ס כ"ה) את דברי הזוהר בבואו להכריע כשיטת הרמב"ם דמברך ברכה אחת על שני התפילין, וכ"ה שם ס"ה. אך הרמ"א הכריע כשיטת ר"ת דמברך לחוד על תפילין של ראש, עי"ש. אך אין בזה הכרעה כנגד ההלכה דכבר כתב הרדב"ז, וכ"ה במשנ"ב סימן כ"ה ס"ק מ"ב בשם כנה"ג דכאשר יש מחלוקת בדברי הפוסקים יש להכריע לפי דעת המקובלים, והרי נחלקו גדולי הראשונים אם יש לברך ברכה אחת על התפילין או שתי ברכות.

והלכות רבות יש במצות תפילין שכל מקורם בדברי הזוהר והמקובלים, עיין סימן כ"ה סעיף י"א ברמ"א שלפי דברי הזוהר יש להניח תפילין של יד בישיבה ושל ראש בעמידה וכך נוהגים הספרדים, אך בני אשכנז נוהגים להניח אף תפילין של יד בעמידה, כשיטת הגר"א.

ועיין סימן כ"ז ס"ב דיש ליזהר שלא תזוז יו"ד של קשר בשל יד מהתפלה, וכל מקור הלכה זו למד הבית יוסף מהזוהר בפרשת פנחס, עי"ש.

ובסימן ל"ב סעיף מ"ד איתא דשער שכורכין בו הפרשיות צריך שקצתו יראה חוץ לבית וגם הלכה זו מקורה בזוהר פרשת בא, עיין בבית יוסף שם שהביאו.

ושם בסעיף י"א כתב בשו"ע דיש לברך על של ראש לפני הכריכות של יד, אך כבר כתבו הט"ז (סק"ט), המג"א (סקי"ח) והמשנ"ב (סקל"ח) דבכתבי האר"י כתוב דיש לכרוך לפני שמברך על של ראש, וכך מנהג העולם.

וגם בהלכות תפלה מצינו הלכות רבות ומנהגים רבים שמקורם בכבשונה של הקבלה, עיין בית יוסף בסימן נ' דמה שנוהגים לומר לפני ברוך שאמר פעמיים ה' מלך הוא עפ"י התיקונים, וכ"ה בתיקון ע' מתיקוני הזוהר.

ועיין עוד בבית יוסף בסימן נ"ט לגבי מה שנחלקו אם יחיד אומר קדושה שביוצר אור, אחרי שהביא את מה שנחלקו הפוסקים כתב דלפי שאין דבר זה מבואר בגמ' יש לקבל את דברי הזוהר וכמו שכתב בסימן ל"א לגבי תפילין בחול המועד, והעתיק את כל לשון הזוהר בפרשת תרומה שמבואר בהם שאין היחיד אומר קדושה ביוצר. (והרמ"א שם כתב שיחיד אומרה).

ועיין עוד בסימן קכ"ח סעיף ו' דהמנהג שהלויים נוטלין את ידי הכהנים מקורו בדברי הזוהר בפרשת נשא, עי"ש.

ולבי אומר לי דבעבודת התפילה וסדר היום, כגון תפילין, יש משקל מיוחד בדברי הקבלה, ובענינים אלה שעיקרן בעבודה שבלב ובפנימיות הנפש נקבעו הלכות רבות ומנהגים רבים עפ"י פנימיות העבודה מבית מדרשם של גדולי הקבלה.

ועיין עוד בסימן ד' ס"ב דיש ליטול ידים בקומו משנתו שש פעמים כדי להעביר רוח רעה, ומקור הלכה זו בשבת ק"ט ע"א, אך הב"ח הביא בשם ספר תולעת יעקב מהזוהר דאסור לילך ד' אמות בבוקר ללא נט"י ותמה על הב"י שהשמיט הלכה זו, עי"ש.

 

ג

 

אך מצינו גם בשאר חלקי השו"ע וגם בהלכות איסור והיתר שהפוסקים הביאו מדברי הזוהר ונטו אחריו.

א: באו"ח סימן קע"ג כתב הבית יוסף דיש מחמירין שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת משום שכתבו בזוהר (פרשת משפטים) שאין לאכול בשר וחלב בסעודתא חדא. והביא מש"כ המרדכי (חולין סימן תרפ"ז) שמהר"ם היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה אחר הגבינה משום שפעם אחת מצא גבינה בין שיניו וגזר להחמיר על עצמו, וכתב הב"י "שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפ"ה היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה, ואעפ"י שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף".

ב: ובהלכות מזוזה (יו"ד סימן רפ"ח) הביא הבית יוסף מקור למה שנהגו לכתוב שם ש-די על המזוזה מבחוץ, מדברי הזוהר בפרשת ואתחנן, עי"ש.

ג: ובאבן העזר סימן כ"ז סעיף א' כתב הרמ"א דנהגו לקדש דוקא בטבעת עפ"י הזוהר, ובדרכי משה כתב שמנהג זה מקורו בתיקונים תיקון ו', והבית יוסף לא הביא מנהג זה.

ד: ועיין עוד בדברי הרמב"ם בהלכות חליצה (פ"ד ה"ו) שהיבמה משליכה את הנעל ארצה, וכ"ה באהע"ז סימן קס"ט בסדר החליצה סעיף נ"ב. והטור שם תמה על הרמב"ם מנין לו הלכה זו והבית יוסף כתב דאורחא דמילתא נקט ולא משום שצריך לעשות כן. ותימה על הבית יוסף דהלא בבהגר"א שם ס"ק ט"ו כתב דמקור הלכה זו בזוהר פרשת חקת, עי"ש.

וביו"ד סימן ס"ה כתב הבית יוסף דאף דנפסקה הלכה כמ"ד גיד הנשה אינו אסור אלא באכילה ומותר בהנאה, יש להחמיר אף בהנאה כיון שבזוהר מבואר דאסור בהנאה.

והרמ"א בדרכי משה תמה עליו דהלא שאלה זו אם גד"ה מותר בהנאה או אסור הלא היא שנויה במחלוקת בין ר' שמעון לר' יהודה בפסחים כ"ב ע"א, ר"ש אוסר ור' יהודה מתיר והלכה כר"י, וא"כ מה בין דברי הרשב"י בגמ' לדבריו בזוהר וכיון שהלכה כר' יהודה מה לן במה שר' שמעון חוזר על דבריו ושיטתו גם בזוהר, עי"ש.

אך באמת נראה דמה שנטה הב"י לדברי הזוהר אינו משום שהלכה כר' שמעון, אלא משום משקלם המיוחד והסגולה של דברי הקבלה, ואף שנפסק כר' יהודה לפי ההלכה, מ"מ על פי הקבלה יש טעם לאסור ולהחמיר, ובזה נקט הב"י דיש לאדם לכלכל את מעשיו ואת דרכו אף לפי תורת הקבלה, ומשו"כ נקט דמנהג הגון הוא להחמיר ולהמנע מהנאה בגד"ה.

והנה אף שנתבאר לעיל מדברי הפוסקים כיצד יש לנהוג כאשר ההלכה והקבלה סותרות זא"ז, ידועה דעת הגר"א דבאמת לעולם אין הקבלה סותרת את מסקנת ההלכה, ובכל מקום שנראה כאילו ההלכה והקבלה סותרות זא"ז, אין זה אלא משום חוסר הבנה בקבלה או בהלכה, כך כתוב בעליות אליהו ובספר כתר ראש במאמרים סימן ט"ז, עי"ש. ומשו"כ מצינו ברוב המקומות שהגר"א הכריע כדעת הפוסקים נגד דעת המקובלים, כידוע.

 

ד

 

ועוד יש לציין בזה את השקפת החתם סופר דאין לערב כלל את הקבלה וההלכה ואף במקום שאין הקבלה סותרת את ההלכה אלא מוסיפה עליה חומרא אין לקבוע הלכה עפ"י הקבלה ואין לכפות הנהגת הקבלה על הציבור, אף בדברים המפורשים בזוהר.

כך כתב בשו"ת או"ח סימן ק' לגבי מצות שילוח הקן דאין מצוה אלא כאשר רוצה אדם לאכול את האפרוחים או את הביצים, ואף שבזוהר מבואר דע"י שילוח האם מתעוררים רחמיה וכך מתעוררים רחמי השכינה על בנ"י, מ"מ להלכה אין בזה מצוה.

וכך כתב בשו"ת אהע"ז ח"ב סימן פ"ה לגבי אשה זקנה שאינה חפצה להינשא לאיש אין עליה מצות חליצה, אף שלפי הזוהר יש מצוה אף בזה, אין לכפות את דברי הזוהר על הציבור.

ובאו"ח סימן נ"א כתב את מה שרגיל היה לומר דכל המערב קבלה והלכה עובר על זורע כלאים בכרם, וכל המערב הגיון (פילוסופיה) והלכה עובר על לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, ואם מנהיג הוא, הרי הוא מנהיג בכלאים, עי"ש.

ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן ע"ח) כתב להתרעם ולתמוה על דברי החת"ס מדברי הב"י שהרבה להכריע עפ"י דברי הזוהר והחשיב מאוד את דבריו. ובסערת רוחו כתב דעיקר כונת החת"ס למה שכתב נגד ערבוב ההגיון והפילוסופיה בהלכה ונדחק טובא בדברי החת"ס. ובשו"ת שבט הלוי ח"א סי' ב' דחה דבריו וכתב לפרש דברי החת"ס דאף כאשר נוהגין אנו לפי דברי המקובלים מ"מ אין זה מצד גדרי ההלכה אלא משום שבמקומות אלה נוהגים אנו שלא כהלכה אלא כקבלה והאי לחודא קאי והאי לחודא קאי והביא כן מהרמ"ע מפאנו עי"ש.

אך האמת יורה דרכו דאף דבריו אינם נראין בכונת החת"ס, וגם אינם מתיישבים בדברי  הב"י שאכן הכריע להלכה עפ"י המקובלים במקומות שונים כמבואר לעיל.

ולענ"ד הדברים פשוטים וברורים. דאף אם יש וגדולי הפוסקים הכריעו לפי הקבלה אין זה כללו של דבר אלא כיוצא מן הכלל, ובאופן כללי יש לשמור על תיחום ברור בין ההלכה והקבלה. ורק גדולי עולם הרואים מאחורי הפרגוד ובקיאים בסתרי תורה יודעים בעומק בינתם וברוחב דעתם מתי ראוי לנהוג עפ"י המקובלים.

וזו כונתו הפשוטה של החת"ס, ידע גם ידע רבינו החת"ס שהב"י פעמים רבות הכריע עפ"י הזוהר אך מקומות אלה בטלים באלף וטיפה המה מן הים הגדול בתורת הב"י שבו הכריע ושקל ומדד והכריע ברוחו הגדולה עפ"י דברי הגמ' וגדולי הראשונים והפוסקים עמודי ההלכה, והדברים פשוטים וברורים.

 

 

ב

אם מותר לעבור מנוסח שבו מתפלל אביו

לנוסח שבו התפללו אבות אבותיו

במה ששאל לדעתי במי שגדל בבית שמתפללים בו בנוסח אשכנז, ושוב הלך ללמוד בישיבה שבה התרגל לנוסח ספרד, שבו התפללו סבו ומשפחת בית אבותיו מקדמת דנא, האם ידבוק בנוסח אשכנז שבו מתפלל אביו או ימשיך להתפלל בנוסח ספרד שבו התפללו אבות אבותיו.

 

הן ידוע מה שנחלקו גדולי עולם החתם סופר והדברי חיים בענין שינוי נוסח התפילה והעניינים נשגבים מבינתנו. אך מכיון שהענין נוגע למעשה אבאר בזה את פשוטן של דברים.

כתב במגן אברהם ריש סימן ס"ח "האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסידרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפילה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמ' שוה לכל וז"ל הגמ' ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל".

ומקור הדברים בשער הכוונות להרח"ו (ענין נוסח התפילה) וז"ל "ואמנם בעיקרי המנהגים עצמם, שיש הפרשים רבים ושינויים רבים, בענין נוסח התפלות בעצמם, חוץ מענין הפזמונים והפיוטים הנוספים בתוך התפלות, אלא בנוסח הברכות והתפלות עצמם, יש שנויים רבים בין סדורי התפלות, בין מנהג ספרד, ובין מנהג קאטלוניא ובין מנהג אשכנז, וכיוצא בזה. הנה בענין הזה א"ל מורי ז"ל, שיש ברקיע י"ב חלונות, כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער א' מיוחד לו וה"ס י"ב שערים הנז' בסטף יחזקאל. והנה אין ספק, כ"א תפלות כל השבטים שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים. וכל שער יש לו דרך בפני עצמו אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפלותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט, כי כפי שורש ומקור נשמית השבט ההוא, כך צריך להיות סדר תפלתו. ולכן ראוי לכל א' וא', להחזיק כסדר תפלתו כמנהג אבותיו, לפי שאין אתנו יודע מי הוא משבט זה, וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא אולי הוא מן שבט ההוא, הראוי לו אותו המנהג, ועתה בא לבטלו, ואין תפלתו עולה למעלה, אם לא בדרך ההוא".

הרי לן מדברי האר"י החי ועמוד ההלכה המגן אברהם דנוסחאות התפילה מכוונים כנגד י"ב שערים בשמים הרמוזים בסוף ספר יחזקאל (פרק מ"ח ל"א  ל"ה) והם מכוונים לי"ב שבטי ישראל, ומשו"כ כתבו שאין לו לאדם לשנות נוסח אבותיו כיון שאין איתנו יודע מה שורש נשמתו ושבטו. אמנם במקום שכתוב בשער הכוונות שאין לשנות מנהג אבותיו כתב במג"א בשמו שאין לשנות מנהג מקומו. ושמא אין בזה כל סתירה דלא כימינו ימי קדם, בזמנינו השיירות מצויות מהכא להתם ומהתם להכא, ומעשים בכל יום שאנשים עוברים לגור ממקום למקום מקצה העולם עד קצהו. אך בימיהם ישבו דורות ע"ג דורות איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ודברי האר"י והמג"א עולים בקנה אחד.

אמנם כאשר עיר וקדיש משמיא נחית והבעש"ט התפלל בנוסח האר"י המבוסס בעיקרו על נוסח ספרד, וכך נהגו תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד שהמון עם החסידים עברו כולם להתפלל בנוסח זה. התימה כמו עולה מאליה, היאך יכול החי להכחיש את החי, והלא האריה"ק הוא זה שהזהיר בל ישנה אדם נוסח אבותיו, וכי איך אפשר שהדבקים בתורתו ובמנהגיו ינהגו שלא כדבריו ויעזבו את מנהג אבותיהם, דהלא עד שלא התפשטה תורת הבעש"ט לא התפללו בנוסח ספרד אלא בני עדות המזרח ויחידי סגולה מעדות האשכנזים.

וכדי ליישב מנהג החסידים מצינו חידוש גדול בליקוטי אמרים להמגיד הגדול ממזעריטש אות קל"ג דמלבד י"ב השערים הכתובים בשער הכוונות יש עוד שער י"ג המיועד לתערובת השבטים וכל מי שאינו יודע שבטו יתפלל בנוסח זה שהוא נוסח האר"י שתיקן ויסד בחכמתו והוא מתאים וראוי לכל י"ב השבטים. והביא רמז לשער הי"ג מהמבואר בשקלים ט"ז ע"ב דבמקדש היו י"ג שערים, ושערי שמים מכוונים כנגד שערי ביהמ"ק שלמטה. והוסיף עוד לבאר דודאי אם היה אדם יודע שבטו והיה יודע גם איזה נוסח מיועד לשבט זה, עדיף היה שיתפלל בנוסח המיועד לשבטו ותפילותיו תעלינה למרומים דרך שער שבטו. אך כיון שכל השבטים נתערבו עדיף להתפלל בנוסח האר"י שהוא תל שכל הפיות פונים אליו. אך לעתיד לבא כאשר ימלא הארץ דעה את ה' וכל אחד יכיר שבטו ושרשו שוב יהיו רק י"ב שערים, והם הרמוזים בספר יחזקאל, עי"ש.

וכעי"ז מצינו עוד בספר זרע קודש להצה"ק מרופשיץ בד"ת ליום ט"ו באב, יום שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, שכתב דנוסח האר"י הוא שער הכולל שבו יבא כל עם ה' לשפוך צקון לחשם והביא כן בשם כתבי האר"י. אך אני בעניי לא ידעתי איה מקום כבודו בכתבי האר"י. (ופירש לפי דרכו דמה שאמרו שהותרו השבטים לבוא זה בזה, היינו בשער הכולל שבו מתאחדים כל הנוסחאות והשערים).

אך בשו"ת חת"ס או"ח סימן ט"ז כתב בתוקף רב דכשם שאין לעבור מנוסח ספרד לאשכנז כך אין לעבור מאשכנז לספרד, וכנראה שהשואל כתב לו את דבריו המחודשים של הלקוטי אמרים, והחת"ס כתב שאינו מכיר ספר זה ולא קיבל דבריו.

ועיקר דברי החת"ס דאין הבדל יסודי ומהותי בין נוסח לנוסח, כל הנוסחאות קדושים ונשגבים ובכולם נרמזו סודות עליונים אלא שהאר"י הקדוש התפלל נוסח ספרד וזכינו שגילה סוד ה' ליראיו בכונות שבנוסח זה, אך כל המתפלל על דעת מתקני הנוסחאות תפילתו עולה למעלה ועושה פרי, אך בשורש עניינם אין בין זל"ז ומשו"כ לעולם אין לשנות נוסח אבותיו, עי"ש.

ולעומתו האריך הגה"ק מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סימן ח' והביא שכבר כתב המשנת חסידים בהקדמתו לספרו "ואם לא ידע אם בנפשו הוא המנהג שתפסו אבותיו נוח לו שיתנהג במנהג המובחר שקיבל הרח"ו כוונותיו עליו מהאר"י ז"ל" עי"ש. ובהמשך דבריו כתב גם הוא בסגנון רבו בעל הזרע קדש דנוסח האר"י הוא שער הכולל כמבואר.

ובאמת יש ליישב עוד דאין נוסח האר"י שער נוסף על הי"ב שערים אלא מעין מפתח נוסף שעל ידו עולה התפילה דרך כל הי"ב שערים, ונוסח זה עולה למעלה בכל השערים כולם, ודו"ק

וידוע עוד מה שנחלקו החת"ס ובעל הישמח משה לגבי מנהג החסידים שהלובש בגדי צמר לא יעבור לפני התיבה להיות שליח ציבור. דבשו"ת חת"ס או"ח סימן ט"ו מבואר בדברי השואל דעפ"י הקבלה אין להתפלל בנוסח ספרד אם לבוש צמר, והחת"ס דחה דבריו מכל וכל ולשיטתו כתב דאין בעצם כל הבדל בין נוסח לנוסח לגבי שגב קדושתם ואינם אלא כשני נביאים המתנבאים כל אחד בסגנונו ודבר אחד התנבאו ומשו"כ אין לומר דהלבוש צמר אל לו להתפלל בנוסח זה אף שמותר לו להתפלל בנוסח אחר, עי"ש.

ובשו"ת השיב משה או"ח סימן ז' כתב להצדיק את המנהג הנ"ל אך ברור מתוך דבריו דלא משום דבעצם ובפנימיות הענין יש סתירה בין בגדי צמר לנוסח ספרד אלא משום דכך תיקנו וקיבלו עליהם החסידים וקבלה זו מחייבת את ההולכים לאור האריה"ק והבעש"ט. והחת"ס בסימן ט"ז שם פקפק גם בסברא זו וכתב דלא מצינו תקנה או קבלה שנקבעה בספר ע"י מי מגדולי ישראל עי"ש.

כללו של דבר אין לנו עסק בנסתרות, וכל כה"ג גדול כח המנהג, נהרא נהרא ופשטיה, וכל מנהגי ישראל תורה וקדושה ואין להרהר אחריהם.

ובאמת דעת המהרש"ם (או"ח סימן ל"ה) שאין כל קפידא בנוסחאות התפילה וכולם למקום אחד יהלכון ורשות ביד האדם לשנות מאשכנז לספרד ולהיפוך כרצונו, עי"ש. וחידוש גדול כתב בפאת השלחן הלכות ארץ ישראל פ"ג ס"ק ל"ב דהאר"י התפלל בימים נוראים בביהכ"נ האשכנזי בנוסח אשכנז, עי"ש. אך דעת רוב הפוסקים דגם בנוסחאות התפילה אל ישנה אדם ממנהג אבותיו.

ובני"ד נראה דכיון דכל טעמו של האריה"ק שכל אדם ידבק במנהג ונוסח אבותיו אינו אלא משום דיש להניח דלמשפחותם לבית אבותם מסתמא זה נוסח השבט שאליו הוא שייך, וכיון שבני"ד שינה האב ממנהג אבותיו הוא, והבן הוא זה שרוצה לחזור לנוסח ספרד שבו החזיקו אבות אבותיו זה דורות וכך נתחנך ונתגדל, אין בזה כל מניעה אלא כך ראוי מצד עיקר הענין וההלכה.

אך מ"מ נראה דאילולי התחנך ונתגדל על ברכי נוסח ספרד ונוסח זה רגיל על לשונו, ואילולי שדעת אביו נוחה מכך שיתפלל בנו בנוסח ספרד ואינו רואה בזה פגיעה בכבודו, הייתי אומר שלא ישנה מנוסח אביו וסביבתו, דלאחר שבא סנחרב ובלבל כל העולם כולו, ודור תהפוכות הנה, נראה עיקר לענ"ד שכל אחד ידבק בנוסח ביתו ובית חינוכו, וימשיך בדרך ובנוסח אותו ינק בביתו ובבתי החינוך בהם קנה עולמו הרוחני, ובפרט אם יש בזה ענין כיבוד אב.

אך כיון שאין מצד אביו כל קפידא והבן גדל בישיבה שבה התפללו נוסח ספרד וזה נוסח אבות אבותיו, כך נאה וכך יאה, ובפרט שמדובר בנוסח ספרד שלדעת גדולי החסידות ובעל משנת חסידים שהיה מגדולי המקובלים מתלמידי תלמידיו של האריה"ק נוסח זה ראוי ומתוקן לכולם כמבואר לעיל. (ובמק"א הארכתי בדין מנהג אבותיו).

שתהיו עמלים בתורה

"אם בחקותי תלכו" פרש"י: שתהיו עמלים בתורה.

"אימתי היא חייכם, בזמן שאתם יגעים בה" (ירושלמי שביעית ב' ע"ב, פאה ג' ע"א, שבת י"א ע"א וכתובות נ"א ע"א).

ידענו שהתורה היא תמצית חיינו וממנה שואבים כולנו, הפרט והכלל, כח ועוז ותעצומות נפשנו, רוח אפינו היא תורתנו הקדושה והחביבה, הלא מקרא מלא דבר הכתוב "כי היא חייכם ואורך ימיכם". אך בלמדנו את דברי הירושלמי, נרתעים אנו לאחור, תנאי יש בדבר, לא בקל יונק אדם חיות מן התורה, אימתי היא חיים בזמן שאתם יגעים בה!

כל הלומד תורה מקיים מצוה ומתקדש על ידה, אפילו לא קרא אלא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (מנחות צ"ט ע"ב), אך לא כל הלומד תורה, חי בה וחי ממנה, זכות זו שמורה רק לעמלי תורה.

ברצותנו לחיות בתורה שומה עלינו לחקור ולהבין מהי יגיעת התורה ועמלה, ומי הם עמליה בטהרה כדי שיהיה חלקנו עמהם.

והנה שנינו בשבת (פ"ח ע"ב) "ד"ת יש בהם כדי להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא" וכתב שם רש"י בנועם לשונו "למיימינין בה, עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה", ונראה דרש"י האיר בזה את עינינו להבין שתי פנים בעמל התורה, האחת, עמל הגוף – עסוקים בכל כחם, כל כחם ממש, על האדם ליגע גופו לנדוד שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו ולהמית עצמו באהלה של תורה. השניה, עמל השכל, לחפשנה ככסף ולבקשנה כמטמונים להיות טרוד לדעת סודה של תורה, ואז יבין יראת ה' ודעת אלקים ימצא.

והנה הר"ן בנדרים דף ח' ע"א כתב דמקור המצוה והחיוב על האדם להקדיש את כל כחו לתלמוד תורה הוא הפסוק "ושננתם לבניך" שחז"ל פירשוהו "שיהיו ד"ת מחודדים בפיך", וא"כ מן הראוי לבדוק גם ביאור מאמרם זה. וגם במאמר זה האיר אדונינו הגדול רש"י וכתב "חזור עליהם, ובדוק לעומקן", הרי לן שני אופנים שונים ודרכים שונות לקיים מצוה זו ד"ושננתם", ולבי אומר לי דשני יסודות אלה שבדברי רש"י בקידושין מכוונים כנגד שני היסודות שכתב במסכת שבת, חזור עליהן כנגד עסוקים בכל כחם, שהרי עבודת החזרה עמל היא, בדרך השינון והחזרה אין הלומד משתעשע בנועם הסברא ועדנת העיון אלא משבר הוא את כל גופו ומשחיר את תוארו בעבודת עבודה ועבודת משא וקובץ על יד ירבה.

ומה שכתב רש"י "ובדוק לעומקן" מכוון כנגד "טרודים לדעת סודה" כי רק כאשר באמת ילון בתוך העמק בעומקה של הלכה יכול להיות טרוד לדעת סודה.

ונראה עוד ראיה שדוקא לימוד החזרה היא עיקר גדר עמל התורה, שהרי איתא בתוספתא (פרה פ"ד הלכה ד') "שהיה ר' יהושע אומר השונה ואינו עמל כאיש שזורע ואינו קוצר" ועמל זה לא ידענו מהי, כשהוא אומר (סנהדרין צ"ט ע"א) הלומד תורה ואינו חוזר עליה כזורע ואינו קוצר" והלא פשוט שלא באו אמוראי הגמרא לחלוק על התנאים שבתוספתא אלא לבאר ולפרש דבריהם, וע"כ דהעמל שעליו אמרו בתוספתא "השונה ואינו עמל" הוא החזרה שעליה אמרו בגמרא הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. (ואפשר עוד שדברי חז"ל משלימים זא"ז ואין בהם מחלוקת, דלא יגיע האדם לכתרה של תורה אלא בעבודה כפולה ומכופלת, בעיון ובחזרה, וכונת התוספתא לעמל העיון וכונת הגמרא לעמל החזרה, כמבואר).

שהרי הלימוד העיוני נועם הנשמות ועדן הנפשות הוא, השכל מתענג ומתעדן בנועם התורה ואין שמחה כהתרת הספיקות, אבל עבודת החזרה קושי יש בו שאין השכל מתרונן בשינון הידוע, עמל יש בו, יגיעה מפרכת היא, אך זו דרכה של תורה, וזולתה לא יגיע אל המטרה הנכספת "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך".

"כי היא חייכם ואורך ימיכם"