Shvita of Ktanim 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (כ' י').

"אלו הקטנים או אינו אלא גדולים, אמרת הלא כבר מוזהרים הם אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך" (רש"י שם ומקורו במכילתא).

וכ"כ שם הרמב"ן "אתה ובנך ובתך הקטנים. הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתנו ברצוננו" (שבת קכ"א ע"א).

הרי לן מדברי רבותינו הראשונים רש"י והרמב"ן דאסור מה"ת שקטנים יעשו מלאכה לדעת אביהם. ושניהם פירשו כך את דברי הגמ' בשבת קכ"א ע"א "שמעת מינה (מהמבואר במשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו) קטן אוכל נבילות בי"ד מצווין עליו להפרישו, א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו", דאסור מה"ת משום לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך". וכ"כ הרשב"א בשבת קנ"ג ע"ב, עי"ש.

אך בדברי הריטב"א בשבת שם מבואר פירוש אחר, דכיון דאביו עומד עליו והוא עושה על דעתו הו"ל כאילו נותן לו אביו בידיים ואף שאין מצווין להפריש את הקטן לא ספינן להו בידיים, עי"ש. וכך משמע בדברי רש"י ביבמות קי"ד ע"א "בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו מצווהו לעשות".

ויש לעיין בדין עושה על דעת אביו, דיש לפרשו בג' פנים. א: רק כשאביו רומז לו או מצוה עליו אסור מה"ת. ב: כל שאביו נוכח אסור מה"ת אף כשאינו גורם כלל לקטן שיעשה מלאכה לא בדיבור ולא ברמז. ג: כל שהקטן עושה על דעת אביו, האב מצווה להפרישו אף שאינו נוכח שם כלל, דומיא דשביתת בהמתו.

ובדברי רש"י והריטב"א מבואר להדיא דאין איסור תורה אלא כשאביו עומד עליו והקטן צופה בו ורואה שניחא ליה. ולשיטתם דהוי כאילו נותן לו בידיים אכן מסתבר דאין זה אלא כשהוא נוכח.

ובדברי הרשב"א נתקשו האחרונים דבתחילת דבריו כתב דאסור משום דילפינן מ"לא תאכילום" דלא ספינן לקטנים דבר האסור, ובסוף דבריו כתב דבעושה על דעת אביו אסור מה"ת משום לא תעשה כל מאלכה וכו'. ובשו"ת חת"ס או"ח סימן פ"ג כתב דאין איסור מה"ת אלא דומיא דמחמר אחר בהמתו שהאב רומז לבנו וגורם במעשיו ורמיזתו שהקטן יעשה מלאכה לדעתו. וזה חידוש גדול.

ולכאורה נראה טפי דלשיטת רש"י, הרמב"ן והרשב"א אסור בכל ענין שהקטן עושה על דעת אביו, דהאב מצווה על שביתתו כמבואר בלשון המשנה.

אך באמת כבר נחלקו בזה האחרונים, ועיין בבאור הלכה סימן רס"ו ס"ו שגם הוא כתב דאפשר דאין איסור תורה אלא במצוהו ומה שאסור בעושה ע"ד אביו בלא ציווי הוי מדרבנן. וביאר בדרך זו את מש"כ הרמ"א שם דמי שהחשיך לו בדרך מותר לו ליתן לקטן מבעוד יום, ולכאורה תמוה דכיון שעושה הקטן ע"ד אביו לכאורה אסור מה"ת. וכתב דכל שאינו שאינו מצוהו אסור מדרבנן הקילו משום הפסד, עי"ש.

אך בשער הציון סימן של"ד ס"ק נ"ד נקט בפשטות דאף ללא כל ציווי אסור מה"ת, וכ"ה במשכנות יעקב או"ח סימן קי"ח, עי"ש.

ובדעת השו"ע לא נתבאר אם עיקר דעתו כדעת הרמב"ן ורש"י דאסור משום ל"ת כל מלאכה, או כדעת הריטב"א דהוי משום איסור ספיה, אך בשפת אמת (שבת שם) כתב דמדברי השו"ע בסימן שמ"ג משמע דאין בזה אלא דין כללי דאף שאין מצווין להפריש את הקטנים מ"מ לא ספינן להו בידיים, ואין בזה איסור מסויים בשבת משום ל"ת כל מלאכה, וכ"כ בשו"ת הרי"ם או"ח סימן ג', עי"ש.

 

ב

והנה מנהג רבים בפולין ובעוד קהילות באירופה היה להביא סידורים וטליתות וכדו' לבית הכנסת ע"י קטנים, ונחלקו האחרונים אם יש מקום להקל בזה או לא.

ובשו"ת הגרעק"א סימן ט"ו נחלק בזה עם הגאון בעל תפארת ישראל שהקל עפ"י דברי הרשב"א (ביבמות שם) דאיסור דרבנן מותר לספות לקטנים וכיון שאין לנו רה"ר דאורייתא כתב דיש מקום להקל. אך רעק"א דחה דבריו עפ"י מש"כ הר"ן בשבת דעד כאן לא הקיל הרשב"א אלא בקטן העושה לצרכו ולדעתו אבל בעושה על דעת אביו אף הרשב"א מודה דאסור אף באיסור דרבנן, עי"ש.

וגם במשכנות יעקב (או"ח סימן קי"ח) כתב דיש למחות ולגעור במי שנוהג להקל בזה, והחמיר בזה על סמך דברי הרמב"ן דקטן העושה על דעת אביו אסור מה"ת, וא"כ ק"ו הדברים ממלאכת נכרי, דאמירה לעכו"ם אינה אסורה אלא מדרבנן ואעפ"כ אסור גם בשבות, כ"ש אמירה לקטן דאסור מה"ת דאסור אף בשבות, עי"ש.

ולכאורה תלויה שאלה זו בשתי הדרכים הנ"ל מתורת רבותינו הראשונים דאם אכן יש איסור מצד לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך מסתבר דאסור גם בשבות וכדברי המשכנ"י, אבל אם כל האיסור הוי משום לא תאכילום דאסור לספות לקטן בידיים, וכיון שחידש הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לו ולא אמרו איסור ספיה אלא באיסור דאורייתא מה לן אם זה לצרכו או לצרכי אביו, כיון דמ"מ אין איסור ספיה באיסור דרבנן, מה לן אם זה לצרכו או לצורך אביו כיון שהאב הוא זה שנותן לו.

וא"כ שאלה זו תלויה בשתי הדרכים הנ"ל. והר"ן הלך בעקבות הרמב"ן דאכן יש איסור לאו דלא תעשו כל מלאכה בקטן העושה ע"ד אביו ולשיטתו נקט דאסור אף בדרבנן.

והנה התפארת ישראל בפתיחה למסכת עירובין השיב על דברי הגרעק"א ודחה דבריו משתי מקורות. א: המבואר בשו"ע בסימן תקנ"ט ס"ז דבברית מילה בתשעה באב נותנים לתינוקות לשתות מכוס של ברכה, הרי דמותר לספות להם איד"ר אף לצרכנו דהלא ברור שאין התינוק שותה יין להנאתו. ב: מה שפסק הט"ז בסימן שמ"ו סק"ו דמותר להביא מפתח של ביהכ"נ על ידי קטן דרך רה"ר כיון שרה"ר דידן אינו אלא מדרבנן, ומקור הלכה זו במרדכי, עי"ש. הרי שהתירו איד"ר ע"י קטן במקום צורך אף בעושה על דעתנו.

אמנם לדרכנו הנ"ל אין ראיה להקל ממקורות אלה, דשאני איסור שבת מתענית בת"ב וכל הטעם שאסור משום לאו דשבת, וגם מה שהתירו הט"ז והמרדכי אפשר דלא מדובר באב ובנו אלא באיסור ספיה לקטנים ובאיסור זה אכן יש מקום להקל משום סברת הרשב"א.

אמנם מדברי הגרעק"א שם מבואר דלא נחית לכל זה ולא הבחין בין שבת לאיסור זריעת הכלאים, ולפי דרכו שפיר הקשה עליו התפא"י. אך אני את הנלענ"ד כתבתי.

 

ג

 

ועוד יש להעיר בזה מהמבואר בגמ' (עירובין מ' ע"ב, שבת קל"ט ע"א) דאין ליתן דבר עבירה לקטן מחשש דלמא אתי למיסרך, וכתבו התוס' (עירובין שם) ובשו"ת הרשב"א ח"א סימן שכ"ג דלא חששו אלא בדבר של קביעות אבל בדבר אקראי לא חששו דאתי למיסך, וכ"כ הר"ן (שבת שם).

ולפי"ז יש לחלק בין דברי התפא"י שנאמרו במקום שנקרע העירוב ובאו לטלטל ע"י קטנים דהוי דבר מקרי, למנהג פולין שהיו מטלטלין בקביעות ע"י קטנים, ואף אם יש מקום לטעון דאין בזה איסור מצד לא תעשה כל מלאכה, וגם משום איסור ספיה נמצא מקום להקל לפי"ד הרשב"א, לכאורה עדיין יש להחמיר מחשש דלמא אתי למיסרך.

ומ"מ כתב הגרעק"א בסוף תשובתו דאם הקטן מטלטל סידור לבית הכנסת לצורך עצמו כדי להתפלל בו, מותר גם לגדול להתפלל עמו, ומדבריו משמע דמותר לעשות כן אף בדרך הערמה, עי"ש. (ובכל ענין דין הערמה הארכתי במק"א, ואכמ"ל).

 

ד

 

והנה ידוע מש"כ בשו"ת הרי"ם או"ח סימן ג' לחדש בזה בדרך פלפול, ונאים הדברים למי שאמרן. ותמצית דבריו דכיון דקטן אין לו מחשבה ודעת לכאורה אין מלאכתו בשבת בכלל מלאכת מחשבת, וכיון שאין זה מלאכת מחשבת ואף אילו היה גדול לא היה בזה מלאכה דאורייתא, אין בזה איסור כלל בקטן.

אלא שלפי המבואר בחולין י"ב ע"ב אף שאין מחשבה לקטן כאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו מחשבה. (ועי"ש ברש"י ותוס' שנחלקו בגדר ניכרת מתוך מעשיו ואכמ"ל). וכיון שכן בכל מלאכות שבת יש לקטן מחשבה כיון שמחשבתו ניכרת בעליל מתוך מעשיו. אבל לגבי מלאכת הוצאה והעברת ד"א ברה"ר שבהן מבואר (שבת ה' ע"ב) דאינו חייב אא"כ מחשבתו בשעת העקירה היתה להוציא מרשות לרשות או להעביר ד"א ברה"ר שוב אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דכאשר הקטן לוקח סידור בידו אין לדעת אם כונתו להוציאו מן הבית או לטלטלו מזוית לזוית בתוך הבית, שוב אין זה מלאכת מחשבת ואין כאן מלאכה כלל.

אך שוב כתב בחיה"ר דכל זה נכון רק לשיטת הראשונים דכל האיסור בקטן העושה על דעת אביו הוי משום איסור ד"לא תאכילום" דלא ספינן להו בידיים, אבל לשיטת רש"י והרמב"ן דיש לאו על מלאכת הקטן בעושה על דעת אביו ושביתתו עליך כמו במחמר אחר בהמתו, שוב אין זה תלוי כלל אם הוי מלאכת מחשבת מצד הקטן, דגם בבהמה אין כאן מלאכת מחשבת.

(אך לולי דבריו היה נראה דאין בהכרח לדמות קטן לבהמה שהרי בפסוק זה כתוב גם וגרך אשר בשעריך, וברמב"ן עה"ת פירש עפ"י המכילתא דמיירי בגר צדק וכונת הכתוב לחייב במצוות השבת, הרי לן דאף שלפי המכילתא בנך ובתך שביתתן עליך הגר מצוה בעצמו אף שכללן הכתוב בהדי הדדי. ונראה לפי"ז דגם קטן ובהמה לא בחדא מחתא מחתינן אף ששניהן שביתתן עליך ודו"ק).

אלא שהכריע החיה"ר מסתימת הרמב"ם הטור שלא הביאו כלל דרשה זו שבמכילתא דאין הלכה כדברי המכילתא. וגם בסוגיות הש"ס פלפל הרי"ם להוכיח שאין הלכה כדברי המכילתא, עי"ש.

בסו"ד כתב בחיה"ר דאף שהדברים מחודשים מאוד ולא משמע כן בדברי הראשונים, שלא חילקו לגבי מלאכת הקטן בין מלאכת הוצאה לשאר מלאכות, מ"מ יש בדברים כדי ליישב מנהגם של אלה שהקילו להוציא מרשות לרשות על ידי קטנים, עי"ש.

ולול"ד היה נראה טפי דערבוב תחומין יש כאן, ומה דמבואר בחולין דקטן אין לו מחשבה לגבי גמר כלי לטומאה וכדו', אינו ענין כלל לכל גדר מאלכת מחשבת בשבת. דגדר מלאכת מחשבת אינו נוגע אלא למהות הכונה כגון דשא"מ משאצל"ג, מתעסק ולא איתעבידא מחשבתו, דבכל אלה חסר בגוף כונת המלאכה וענינה, משא"כ בקטן העושה מלאכה, דבקטן אין חסר באיכות המלאכה וכונתה הפרטית, אלא ברמת המחשבה ואיכותה. דאין מחשבת הקטן שלימה ומוחלטת כמחשבת הגדול, ואין זה ענין לגדר מלאכת מחשבת כלל.

והדברים מובנים ביותר לפי מה שביארתי במק"א (מנחת אשר שבת סימן נ"ה, ומנח"א שמות סימן ס"ג), דכל עיקר גדר מלאכת מחשבת אינו בכונת המלאכה, ואין כונת התורה למלאכה שנעשית במחשבה אלא למלאכה חשובהדהיינו "עיבידת אומנון" ומלאכת אומנות (כמבואר באונקלוס וברש"י ביצה י"ג ע"ב). ומסתבר א"כ דמלאכה שנעשית ללא כונה ראויה מצד אופן עשיית המלאכה אינה מלאכת האומן ולא מלאכת מחשבת איקרי. אבל קטן העושה מלאכה שפיר הוי מלאכת מחשבת כיון שאין כל דופי במהות הכונה אלא באיכותה, ודו"ק בזה כי עמוק ופשוט הוא.

ועיין בשואל ומשיב מהדורא ג' ח"ב סי' ל"ג ובאחיעזר ח"ג סי' פ"א אות כ"ג שגם הם כתבו לחלק בין הא דקטן אין לו מחשבה לגדר מלאכת מחשבת, אך אין דבריהם ברורים, ואני את הנלענ"ד כתבתי.

ועיין עוד מש"כ בזה באמרי בינה שבת סי' ז'.

 

 

ב

מי שקיבלה שבת אם מותר לה לבקש מבנה הקטן לעשות מלאכה

 

כבוד הבחור היקר והמופלא

מנחם נתן סטל הי"ו

ישיבת חברון

מכתבו קבלתי ונהניתי מאד מדבריו שנכתבו בטוב טעם ודעת זקנים, והנני במענה קצר על דבריו.

הערת במה שנהגו דאשה שקיבלה שבת ע"י הדלקת הנר לפעמים מבקשת מבניה שעדיין לא קיבלו שבת (שהרי עדיין לא התפללו מנחה של חול) לעשות מלאכה בבית כגון להדליק את אור החשמל וכדו', ולכאורה אין בזה כל שאלה דלהדיא מבואר בסימן רס"ג סעיף י"ז "י"א שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה". ואף שכתב בשו"ע שיטה זו בשם י"א, הלכה פשוטה היא שהרי לא הביא המחבר מי שחולק על הלכה זו. וא"כ ק"ו שמותר לומר לקטנים שעדיין לא קיבלו עליהם את השבת לעשות מלאכה.

אלא שהעיר כבו' דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב (שמות כ' י') "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך". הרי דשביתת בנו ובתו מוטלים עליו כמו שביתת עבדו ובהמתו וכשם שמצווה אדם על מלאכת בהמתו אף שאין שבת לבהמה, וגם שביתת עבדו מוטלת על האדון אף שאין העבד מצווה כלל בשבת כגון עבד שלא מל ולא טבל ולא קיבל עליו מצוות, מ"מ אסור לאדון שיעשה מלאכה על דעתו (כמבואר בסימן ש"צ), וה"ה בבנו ובתו הקטנים, וא"כ אף שהקטנים לא קיבלו עליהם את השבת אסור, דאין איסור זה משום חילול שבת של הבן אלא שלאב אסור שבנו יעשה מלאכה לדעתו.

ושלש תשובות בדבר.

א: עצם ההנחה דאכן יש לאו מסויים בקטן שעושה מלאכה לדעת אביו לאו דכו"ע הוא. ואף שכך כתבו רש"י והרמב"ן על התורה שם, וכ"ה ברשב"א שבת קנ"ג ע"ב ומקור שיטה זה במכילתא שם, אין זה דעת הריטב"א בשבת (קכ"א ע"א) שכתב לפרש את המבואר בגמ' שם דהאב מצווה למנוע מבנו הקטן לעשות מלאכה לדעתו דכיון שאביו עומד שם והקטן עושה מלאכה על דעתו הו"ל כאילו נותן לו האב בידיים, ואף דקיי"ל קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווה להפרישו מ"מ לא ספינן ליה בידיים ואסור משום "לא תאכילום". וכך מפורש ברש"י ביבמות (קי"ד ע"א).

ובשו"ת חידושי הרי"ם (או"ח סימן ג') וכן בשפת אמת (שבת קכ"א ע"א) הוכיחו דאין הלכה בזה כשיטת רש"י והרמב"ן דבדברי הרמב"ם, הטור והשו"ע משמע שלא כדבריהם. ועוד טען בחי' הרי"ם שם דמכמה סוגיות בבבלי מבואר דלא כהמכילתא. ולפי"ז אין כל מקום להערתו, דאם כל האיסור אינו אלא משום דלא ספינן ליה בידיים, פשוט דאם אין זה שבת אצל הקטן אין כאן איסור כלל.

ב: ויתירא מזו נראה דאף לשיטת רש"י והרמב"ן דאכן יש איסור על האב במלאכת בנו, אין דין הבן כדין בהמה ועבד, ואף דשתי הלכות אלה מקור אחד להן ושתיהן נלמדו מפסוק אחד, לא בחדא מחתא מחתינן להו, דעבד ובהמה קנינו הם ופשוט דאין בעל הבהמה עובר משום שבהמתו מחללת את השבת, וכן האדון במלאכת עבדו. ושאני בנו ובתו דבני ישראל המה ואינם קנינו, ואין האיסור שעל האב אלא משום שבנו ובתו עושים מלאכה בשבת על דעתו.

ג: ואף אם נניח ככל דבריו ויהיבנא ליה כולי טענתיה, נראה ברור דגם לגבי שביתת בהמתו, מי שנמצא בארץ ישראל ובהמתו עושה מלאכה בארץ אחרת שם אין זה שבת, אין הבעלים עוברים בשביתת בהמתו. דכיון דבמקום שבו הבהמה נמצאת אין זה שבת, אין האדם עובר על שביתת בהמתו כלל. וכך נראה אף לענין מחמר, לו יצוייר שאדם מחמר אחר הבהמה שעושה מלאכה מקום שאינו שבת נראה דאין בזה איסור.

וכן הדבר במי שקיבל שבת ולגבי בנו ובתו אין זה שבת אין האב עובר כלל באיסור זה.

וגדול המנהג, והנח להם לבני ישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים, ואם לא נביאים הם חכמים הם וחכם עדיף מנביא.

ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מקוצר הזמן ורב העבודה.

בברכה נאמנה שתעלה מעלה מעלה במעלות התורה ותתענג בנועם זיוה.

באהבה

אשר וייס

 

ג

אם מותר לפתוח מנעול דיגיטלי ע"י קטנים בשעת הדחק

 

כבוד ידי"נ האברך היקר והנפלא

הרה"ג המצויין ר' עקיבא דרשוביץ שליט"א

במי שביתו נעול במנעול דיגיטלי שדרך פתיחתו ע"י הקשת מספרים, ובדרך כלל הוא מנטרל שעון זה בערב שבת ומשתמש במפתח רגיל, אך בשבת אחת שכח לבטל את השעון הדיגיטלי. בליל שבת קודש כשהגיעו לבית הוא ומשפחתו מצאו את הבית נעול בשעון זה, ונפשו בשאלתו אם יש לו ליכנס לביתו בדרך היתר, או שמא ברחוב נלין.

והנה אם אפשר לעשות מלאכה זו ע"י נכרי ודאי שיש מקום להקל, אך לא היה כל גוי בסביבה וכל השכנים יהודים הם, והשאלה היא אם יש מקום להקל ע"י קטנים.

יש לעיין בשאלה זו בשתי פנים, דהלא אם מדובר בחשש איסור דאורייתא פשוט שאין מקום להתיר את פתיחת הדלת, ואף בשבות לכאורה אין להתיר אלא בשבות דשבות שהקילו בו במקום מצוה או במקום צורך גדול.

והנה כבר ביארתי במק"א דיש לנו להניח שסגירת מעגל חשמלי חשש דאורייתא יש בה, אמנם אם יקישו את המספרים ע"י שינוי לכאורה הוי דרבנן. ואף שדנתי במקום אחר דאפשר דאין פטור בשינוי אלא במעשה מלאכה גופא משא"כ במי שאינו אלא מקיש על צג והמלאכה נעשית ע"י מעגלים אלקטרוניים אפשר שאין בזה פטור שינוי, אך יותר נראה דאף בזה יש דין שינוי, ואין זה אלא שבות.

ועוד זאת כתבתי במק"א דכאשר מדובר במצוקה גדולה, דאף שאין בה כל צד פקו"נ מ"מ יש בה צער גדול, יש מקום לצרף בהדי ספיקי אחרינא את דעת האחרונים, שרבים וגדולים הם, שנקטו דסגירת מעגל חשמלי הוי איסור דרבנן משום מוליד. אמנם אין זה אלא במקרים היוצאים מן הכלל, כמבואר.

אמנם עיקר שאלתנו במהות האיסור במלאכת הקטן. ונחלקו הראשונים בנידון זה, ונבאר בקיצור.

דעת רש"י והרמב"ן בפירושיהם על התורה פרשת יתרו (שמות כ' י') דכאשר קטן עושה מלאכה על דעת אביו עובר האב בלאו מדאורייתא, וזה כונת הכתוב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וכו'". וכ"כ הרשב"א בשבת (קנ"ג ע"ב).

אך דעת הריטב"א בשבת (קכ"א ע"א) ורש"י ביבמות (קי"ד ע"א) דכל האיסור בקטן העושה על דעת אביו אינו אלא משום דאסור לספות איסור לקטנים כדילפינן מ"לא תאכילום" דכיון שהאב עומד שם והקטן עושה מלאכה על דעתו הו"ל כאילו מצווהו, עי"ש.

ובשו"ת הרי"ם או"ח סימן ג' וכן בשפת אמת שבת קכ"א ע"א כתבו להוכיח שדעת הרמב"ם, הטור והשו"ע כשיטה זו ולא כשיטת רש"י והרמב"ן.

וידועים דברי הרשב"א (יבמות שם) דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן ואין איסור ספיה אלא באיסור דאורייתא. והרבה אחרונים סמכו על שיטת הרשב"א בשעת הדחק, (עיין שו"ת הגרעק"א סימן ט"ו ובתפארת ישראל על המשניות בפתיחה להלכות עירובין ואכמ"ל).

ואף שיש מן האחרונים שנקטו שגם הרשב"א לא הקיל בזה אלא במקום מצוה, ודאי ששעת הדחק גדול כני"ד כמקום מצוה דמי וז"פ.

ועוד כתב הגרעק"א (בשו"ת שם) דאף שאין להוציא סידורים מרשות לרשות ע"י קטנים, ודחה את דברי התפארת ישראל שהקיל בזה אם הקטן יוציא את הסידור על מנת להתפלל בו מותר גם לאב להתפלל עמו. והביאו גם המשנ"ב בסימן שמ"ג בבה"ל. ונראה ברור בכונת הגרעק"א דאף אם יש בזה הערמה מסויימת והקטן יודע בבירור שזה רצון אביו שיטלטל את הסידור לבית הכנסת ואביו הרי עומד נוכחו, ועוד דהרי קטן זה ודאי לא יטלטל בשבת אלא בהסכמת אביו דאטו אינו יודע שאסור לטלטל בשבת, מ"מ כיון שהקטן מתכוון להתפלל בסידור זה אין זה בכללעושה על דעת אביו.

ונראה דה"ה בני"ד דהלא אף הקטנים רוצים ליכנס לביתם ואף הם רוצים לישון במיטותיהם, וכיון שכן אם הקטנים ירצו לפתוח את הדלת כדי ליכנס לביתם, לאכול מפתם ולשכב שנת ישרים במיטתם אין למחות בידם. (ואף אם אין הקטנים זוכרים את המספר מותר לומר להם).

תמצית דברינו, כיון שמדובר בשעת הדחק גדול שאין כמותו כי אין להם מקום ללון יש להקל שהקטנים יפתחו את המנעול בשינוי, כמבואר.

באהבה

אשר וייס

 

ה' עוז לעמו יתן

"כשניתנה תורה לישראל נתקבצו האומות אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו… אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן" (זבחים קט"ז ע"א).

"בגין דההוא יומא דקיימו ישראל על טורא דסיני אעבר זוהמא מינייהו, וכל גופין הוו מצחצחין כצחצחא דמלאכין עלאין כד מתלבשין בלבושי מצחצחן למיעבד שליחותא דמרייהו… ועל ההוא יומא כתיב ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר ואין עוז אלא תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן" (זוה"ק ח"ב צ"ד ע"א).

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבניי לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר "ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים ק"ג כ').

הרי למדנו מדברי חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע בקבלת התורה במעמד הר סיני נתעלו למעלתם של מלאכי השרת, שגם הם מקדימים נעשה לנשמע. וכך מבואר גם בדברי הזוהר שבני ישראל במעמד הר סיני היו מצוחצחין כמלאכי עליון המתלבשים בלבוש מצוחצח. ובאותה שעה לבש גם הקב"ה לבושי עוז, ואין עוז אלא תורה. ואף בלעם הרשע בנבואה ששרתה עליו אמר לאומות העולם שאין עוז אלא תורה, ועל מעמד נשגב זה נאמר ה' עוז לעמו יתן.

וצריך ביאור בעומק הדברים ובפנימיותם.

ונראה בזה, דהנה ידוע מה שנתחבטו רבותינו בסוד הידיעה והבחירה. וכבר כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' תשובה ה"ה לשאול דכיון שהקב"ה יודע את כל העתידות והוא יודע בכל אדם אם צדיק יהיה או רשע, א"כ הרי הכל נגזר מראש ואיך יש ביד אדם לבחור בטוב או ברע נגד גזירת שמים. וכתב דהקב"ה הוא ודעתו אחד וכשם שאין בידנו להשיג את ה' כך אין בידנו להבין את אופן וענין ידיעתו, אך זאת נדע בבירור שיש ביד האדם לבחור בטוב או ברע, בחיים ובמות.

וכתב שם הרמב"ם ש"תשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה".

ועיין עוד מש"כ הרמב"ם בפ"ג ממסכת אבות משנה ט"ו בדברי רבי עקיבא הכל צפוי והרשות נתונה "זה המאמר כולל ענינים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לרבי עקיבא". ולפי פירוש הרמב"ם משנה זו מבית מדרשו של רבי עקיבא בן יוסי עוסקת בשאלה זו, הכל צפוי מראש ואעפ"כ הרשות נתונה.

(וגדולי הדורות האריכו והעמיקו בשאלה גדולה זו, עיין תוס' יו"ט באבות שם, שו"ת הריב"ש סימן קי"ח, מי השילוח פרשת וירא, ספר תקנת השבין אות ו', פרי צדיק פרשת שלח וקובץ הערות פרק מ"ט אות י"ב, ואכמ"ל).

סוף דבר אף אם לא נוכל להבין ענין זה על בוריו, מיסודות הדת שהקב"ה נתן ביד האדם כח לבחור בטוב או ברע, ואין ידיעת ה' מכריחתו או מטה אותו לדרך זו או אחרת. וכשיבחר בדרך התורה בדין הוא שיטול שכרו.

ובמנחת אשר מועדים סימן א' אות ו' הבאתי דאף מלאכי השרת יש להם בחירה מעצם טבעם אלא שהבחירה בטלה מהם בראותם את הדר כבוד מלכותו באתגליא, ואילו היו בני ישראל רואים את גילוי השכינה כמו שרואים מלאכי עליון אף מהם היתה הבחירה בטלה, עי"ש.

ורבינו הגר"א ביאר את כונת הכתוב "תנו עוז לאלקים", וכי יש ביד האדם לתת עוז ותעצומות להקב"ה והלא אין עוד מלבדו, והוא לבדו "תקיף ובעל יכולת ובעל הכוחות כולם", אין עוד מלבדו אפס זולתו, ומה עוז יכולים אנו לתת להקב"ה. אלא שתחום אחד הוציא הקב"ה כביכול מתחום שלטון שמים והוא בחירת האדם וכאילו הבחירה החופשית שניתנה לאדם ממעטת מלכות שמים.

אלא שעל האדם להעלות את נקודת הבחירה ממעלה למעלה, ממדרגה למדרגה, וככל שהוא כובש את יצרו עד שהעבירה מאוסה בעיניו, בכך הוא נותן עוז לאלקים בהחזירו את הבחירה לתחום גזירת עליון, והוא מחזיר להקב"ה את מה שהוא כביכול הוציא מתחום שליטתו. והדברים עמוקים.

וזה עומק ענין הקדימו נעשה לנשמע, דהלא מי שהבחירה בידו אינו מקדים נעשה לנשמע, אלא רצונו לשמוע ואח"כלבחור בדרכו. וכשבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע כאילו כפויים הם לעשות רצונו ביטלו בכך את בחירתם החופשית ונתנו עוז לאלקים.

והוא שאמרו חז"ל דבמעמד הר סיני נאמר "ה' עוז לעמו יתן" דכאשר הקב"ה נתן לנו תורה, ובאמצעות התורה את הבחירה, נתן לנו עוז וגבורה, ובחירה זו עלינו להחזירה להקב"ה בדרך תנו עוז לאלקים.

וזה שאמר הקב"ה מי גילה רז זה לבניי לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, דגם מלאכי השרת בעצם בני בחירה המה אלא שלגודל מעלתן והשגתן ניטלת מהם הבחירה, וכך ישראל בשעת מתן תורה נתעלו אף הם למדרגה זו והקדימו נעשה לנשמע.

תגיות: