Trasporter Responsability 5772

מרן הגאב"ד שליט"א


“ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי” (מ”ו ל’).

“אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו, ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה והייתי אומר שיתבעני הקדוש ברוך הוא מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת” (רש”י שם מתנחומא ט’).

 

הנה מבואר מדברי רש”י דיעקב חשש שיענש על שסובב וגרם למות יוסף הצדיק ורק כשראה שעוד יוסף חי שקטה רוחו ואמר אמותה רק פעם אחד.

וכבר נחלקו רבותינו גדולי הדורות בכעין זה ופלא בעיני שלא הביאו דברי חז”ל אלה המובאים ברש”י. ונבאר הלכתא דא.

הנה כתב בשו”ת מהר”י וייל סימן קכ”ה בתשובה לשאלתו של ר’ יקותיאל.

“מ”ש איך שבשליחותך נהרג ר’ עזרא הי”ד. גרסינן באגדת חלק (סנהדרין צ”ה ע”א) אמר לו הקב”ה לדוד, עד מתי יהא עון זה טמון בידך, על ידך נהרג נוב עיר הכהנים, על דך נהרג דואג ואחיתופל, על ידך נהרגו שאול ושלשת בניו, רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב כו’. אלמא, אע”ג דדוד המלך ע”ה לא פשע במידי, רק שעל ידו באו לתקלה, אפילו הכי נענש, כ”ש הכא, שבשליחותך בא אליו הרע הזאת, דאיכא למיחש לעונש יסורין. וטוב שתקבל עליך ייסורין. כגון תענית מ’ יום, ואם יש לו בנים קטנים, תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה, עכ”ל, ואמרינן במסכת שבת פרק שואל (קמ”ט ע”ב) כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב”ה”. כדברי מהרי”ו כתב מדעת עצמו בבאר שבע בסנהדרין שם.

ובשו”ת צמח צדק סימן ו’ דחה דברי המהרי”ו וכתב גם לחלק בין שליח בחנם לשליח בשכר, ולשיטתו כל שמשתכר בשליחות זו אין כל אחריות רובצת על המשלח, דדרכו של אדם למסור נפשו על פרנסתו כמ”ש רש”י בב”מ צ”ב ע”א “בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה והיינו שכיר”. ומשו”כ אין כל אחריות רובצת על המשלח, אך כאשר השליח עושה בחנם אכן אחריות רובצת על השולחו, וצריך הוא כפרה.

וגם במה שהביא מהרי”ו מהא דשבת קמ”ט דחה הצ”צ דשם מדובר במי שחבירו עבר בחטא ונענש על ידו ואין זה ענין למי שחברו נפגע או מת על ידו, עי”ש.

ומהרי”ו הביא כמקור לדבריו מה שאמרו חז”ל בסנהדרין (צ”ה ע”א) שהקב”ה אמר לדוד “עד מתי יהיה עון זה טמון בידך” על אחימלך ונב עיר הכהנים שנהרגו על ידו, וכן על דואג שנטרד על ידו ועל שאול ושלשלת בניו שנהרגו על ידו. הרי שדוד נתן את הדין על כל אלה שנהרגו ונטרדו על ידו אף שלא התכוון להרגם ולהרע להם כיון שמ”מ נהרגו ונטרדו על ידו בעקיפין, וה”ה בני”ד.

ולכאורה היה מסתבר לומר דאין הדבר תלוי אלא במעשיו והנהגתו של אדם דכאשר פשע כלפי חבירו שמת כתוצאה מרשלנותו אכן חייב הוא כלפי שמיא וקולר תלוי על צוארו. אך כאשר אונס גמור הוא ולא בגינו ובגין פשיעתו או רשלנותו נהרג חבירו אין הוא נושא אלומות מות חבירו.

ולפי דברינו מובן שדוד פשע כלפי אחימלך כאשר העמיד פנים כאילו בא בשליחות המלך שאול ובכך פיתה אותו לתת לו ככרות לחם ואת חרב גלית. ואילו היה אחימלך יודע שדוד בורח משאול הרודף אחריו לא היה נותן לו את החרב, ובכך הביא דוד למות אחימלך ונב עיר הכהנים ומשו”כ ראוי היה לעונש. אך בתשובת מהר”י וייל לא מבואר באיזה דרך מת השליח ר’ עזרא והאם ר’ יקותיאל פשע בשלחו אותו למותו, וצ”ע בכ”ז.

ועוד יש להעיר בזה לולי דברי מהרי”ו, דהלא אמרו חז”ל (יבמות קכ”א ע”ב) שהקב”ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ושמא לא הקפיד הקב”ה אלא עם גדולי עולם של יעקב אבינו ודוד מלך ישראל ולא עם כל או”א, וצ”ע בזה

והנה בשו”ת מהרש”ל סימן צ”ו נשאל מאיש אחד, ר’ משה יצחק שמו, שלקח עמו בספינה נער יהודי והנער התפרע בספינה והשתולל והכה צעיר נכרי עד שהגויים התנכלו לפגוע בו ותבעו במפגיע מר’ משה יצחק להעניש את הנער היהודי ואיימו עליו שאם הוא לא יענישו יפגעו בו הם. ור’ משה יצחק רדף אחר הנער לתופסו ומשחמק ממנו ביקש מגוי לתופסו, וכאשר הנער ברח מן הגוי נפל לבור מים וטבע ומת. ור’ משה יצחק נפשו בשאלתו בשברון לב האם צריך הוא כפרה.

וכתב המהרש”ל דכיון שנער זה במעשיו הרעים הביא על עצמו סכנה זו והוא זה שבמעשיו גרם למותו אין כל אחריות רובצת על ר’ משה יצחק, ובזה אף מהרי”ו מודה, עי”ש.

וכיוצא בדבריו כתב גם בשו”ת מהר”ם מלובלין סימן מ”ד ואימץ את סברת המהרש”ל, וז”ל השאלה “על דבר המקרה בלתי טהור שקרה בק”ק בריסק דליטא להגאון מוהר”ר בינש ז”ל המעשה שהיה כאשר אותו האיש הציע דבריו בפנינו בעת שבא לקבל דינו. איך שהוא בא לנקש על פתח הרב ז”ל בחצר כדי לבקש על נפש נער אחד מקרוביו ומיודעיו להליץ בעדו להקל מעליו מתח דינו שפסקו עליו כידוע. והנה הרב הנ”ל נבהל וחשב שאותו האיש בא לעשות עמו רעה לקחת נקמתו ממנו ומיראתו נעל בעדו פתח החדר ונשא תיבה אחת משא כבד והניח לפני פתח החדר ובסבת זה נחלה ונפל למשכב ואף שהלך אחר זה יום או יומים על משענתו בחוץ וקבל רפואות מרופא נכרי אחד וסוף נפטר וחיים לכל ישראל ולרבנן שבק”.

ומהר”ם פסק כדעת מהרש”ל שאין כל דין רובץ על האיש שבא לבית הרב ואינו צריך כל כפרה כיון דהמת איהו דאבעית נפשיה, עי”ש.

ויש להעיר לכאורה על דבריהם דהלא דוד נענש לא רק על אחימלך וכהני נוב שנהרגו על ידו, אלא אף על דואג האדומי שנטרד על ידו על שאול ובניו שנהרגו על ידו, והרי הם ודאי גרמו במעשיהם לקורות אותם, שהרי שאול נענש על שהרג את נב עיר הכהנים ודואג נטרד על שהסגיר את דוד, הרי לן דמ”מ העון היה תלוי גם בצוארו של דוד כיון שבסיבתו קרה כן, וצ”ע בדברי אבות העולם מרנן המהרש”ל ומהר”ם מלובלין.

ובשו”ת נודע ביהודה קמא או”ח סימן ל”ד נשאל במעשה שהיה שזקן אחד ביקש סחורה מחבירו על מנת ללכת ולמכור במקום קרוב. אשת הזקן הפצירה בו שלא ליתן לבעלה סחורה כי זקן הוא ותש כחו והדרך משובשת בגייסות, להפצרות הזקן נתן לו סחורה ולבסוף נהרג הזקן בדרך. ואיש זה שסיפק את הסחורה לזקן שואל אם צריך תשובה וכפרה.

וכתב הנוב”י דכיון שהזקן הוא זה שיזם את הענין ולא המוכר התחיל בענין אין צריך כפרה כלל, אלא שבסוף דבריו כתב דכיון שרב הקהילה כבר פסק לו שצריך כפרה יתענה שלש תעניות בה”ב ואם ירצה לתת מתנה ליתומים טוב יעשה, עי”ש.

ובשו”ת יד אליהו לרבינו אליהו ב”ר שמואל מלובלין (נדפס לראשונה בשנת תע”ב, ודבריו הובאו להלכה בבאר היטב ובהרבה פוסקים) בסימן כ”ח דן במעשה שהיה שבעה”ב יצא לדרכו עם משרתיו ובאמצע הדרך ירד שלג גדול וקור עצום וכולם מיהרו לחזור לעיר, אך בעה”ב דרש במפגיע ממשרתו לילך לדרכו כדי להגיע ליומא דשוקא. הנער המשרת התחנן על נפשו כי חשש מן הקור והשלג פן יסתכן וימות, אך בעה”ב אילץ אותו לילך לדרכו. בסוף מת הנער ממכת קור בחזרתו משם.

הרב שפנה לבעל יד אליהו כתב בתשובתו לדחות את דברי מהרי”ו והבאר שבע וחידש דדוד לא נענש כלל על שגרם את מותם של אחימלך ונב עיר הכהנים אלא על שקילל את שאול והתפלל שימות בחרב או בדבר, והוא שאמר לו הקב”ה עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, עי”ש.

והיד אליהו דחה בתוקף את דבריו וכתב שתלה בוקי סרוקי בדוד מלכנו אור העולם, והצדיק את דבריהם של גדולי הדורות שלמדו מגמ’ זו בסנהדרין דאכן חייב המשלח על מות שליחו וצריך תשובה וכפרה על זה.

אמנם כיון שבמעשה זה נהג המשלח בפשיעה גמורה וזלזל לחלוטין בנפש הילד, ועבר על מה שאמרו חכמים “מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”, אף השואל הסכים שבעל הבית צריך כפרה גמורה והחמיר מאד בתשובתו, עי”ש.

והנה אף שכל הפוסקים הנ”ל דנו כל אחד במעשים שהיו ובעובדות שונות ומשונות, הצד השוה שבכולם דמיירי בשליח שמת במילוי שליחותו. ולכאורה נראה מזה דנחלקו בגדרי השליחות, ובאיזה מדה שליחו כמותו לענין זה. וכך מבואר באבני נזר יו”ד (ח”ב סימן תע”ח) דכיון דשליחו של אדם כמותו הו”ל כאילו הוליכו בידים למקום סכנה. ולפי זה כתב לחלק בין שליח שמת בהליכתו בעודו שליח, למי שמת בחזרתו כאשר כבר השלים שליחותו ובזה אין כל אחריות על המשלחו, עי”ש.

ולפי דרך זה יש לדון ולפלפל בכמה סוגיות בש”ס שמהם יש ללמוד דשליחו כמותו לא רק לעצם ענין השליחות אלא אף לגבי דברים נלווים וצדדיים. עיין קידושין מ”ג ע”א שנחלקו אם שליח נעשה עד, וב”מ צ”ו ע”א לגבי שאלה בבעלים אם שליחו כמותו.

אך באמת נראה טפי דלא נחלקו בגדרי שליחות כלל אלא בשאלה הכללית של גרימת מות בדרך רחוקה וללא כל כונת הריגה ועון אם צריך כפרה ותשובה, שהרי כל עיקר ראית מהר”י וייל וכל שבא בעקבותיו מהמבואר בסנהדרין שדוד המלך נענש על שגרם למותם של כהני נוב וכו’ עי”ש. וע”כ דשורש שאלה זו בגדר גרמא בעון הריגה היא ולא בגדרי שליחות, וז”פ.

ועיין בשו”ת חת”ס או”ח סימן קע”ז שדן בענין נערה משרתת שבליעל אחד הבהיל אותה עד שנפלה מעולפת, וגבירתה בהיותה בהולה להציל אותה שלחה ידה לצנצנת יי”ש כדי למזוג לתוך פיה כדי שתשיב נפשה ובטעות לקחה צנצנת דלק ושפכה לתוך פיה וגרמה למותה, האם צריכה כפרה.

והחת”ס הביא את תשובת מהרי”ו ודן בהם והסיק דכיון שהתכוונה להצילה אינה צריכה כפרה. ומ”מ חזינן מכל דבריו דאין הנידון דוקא במשלח ושליחו אלא בכל מי שגרם למות חבירו בדרך עקיפה וללא כונת זדון, כמבואר בדברינו.

וגוף תשובת החת”ס מחודשת, דהלא לא גרמא בלבד יש כאן אלא הריגה בידים, ואף אם הוי שוגג הלא ההורג בשוגג גולה לעיר מקלט, ואף שפטרו האב המכה בנו והרב הרודה בתלמידו לחנכו אין זה אלא גזה”כ, כמבואר במכות ח’ ע”א, אבל לכאורה צריך כפרה ביד”ש, ואכמ”ל.

וכיון שנתברר דלא בדיני שליחות עסקינן אלא בגדרי אחריות כלפי שמיא במסבב מיתת חבירו, נראה ברור דאין הדבר תלוי אלא אם אונס גמור הוא או פושע במה שהתרשל ולא הקפיד כראוי במה שהיה בידו לעשות, ואבוהון דכולהו דוד ונב עיר הכהנים, דלכאורה הו”ל לאסוקי אדעתיה שמא דואג ימסור לשאול המעשה אשר נעשה, אבל במקרה סכנה שא”א היה כלל להעלותו על הדעת, מה’ יצא הדבר ונוקה האיש מעון. כך נראה לכאורה לענ”ד. ושו”ר שאכן כך כתב בשו”ת צמח צדק סימן ה’, עי”ש היטב.

אמנם עדיין אפשר שאף באונס גמור צריך כפרה מסויימת בדרך שאמרו חז”ל (ב”ב קי”ט ע”ב) מגלגלין זכות ע”י זכאי ומגלגלין חובה ע”י חייב, ואם אינה אלקים לידו סימן רע הוא לו שחייב הוא ועליו לפשפש במעשיו ולתקן דרכיו, אף שבמעשה זה אין שמץ חטא בידו, ודו”ק בזה.

ומ”מ תמיהני שכל הפוסקים הנ”ל גדולי עולם ענקי התורה לא הביאו מקור מפורש מאבינו יעקב שחרד שמא הקב”ה יתבענו מיתתו של יוסף כאשר חשש שמת בשליחותו.

ואף מקור זה מתיישב לפי דרכנו דיעקב אבינו הו”ל לאסוקי אדעתיה שמא האחים יתנכלו ליוסף בקנאותם  בו על חלומותיו, ואף שבסוף חשב יעקב שחיה רעה אכלתהו וטרף טרף יוסף ולא שניזוק ע”י אחיו, הרי זה תלוי בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ודו”ק בכ”ז כי קצרתי.

ושוב שמתי אל לבי בשו”ת יד אליהו שם  שגם הוא כתב כדרכנו “לפי ענין הסכנה ענין העונש של הגורם”. אמנם העיר היד אליהו מיעקב אבינו שאמר אמותה הפעם “אע”ג דשם לא היה סכנה ולא חשד בבניו גם יוסף הלך בשמחה יותר ממאה שלוחים בשכר, ומה גם ששלוחי מצוה אינם נזוקים או לאוברי הזיקה ואעפ”כ היה חייב אם מת ח”ו”.

אמנם בפירוש החסיד יעב”ץ עמ”ס אבות פ”ג כתב “ויעקב ע”ה חטא מעט בשגגה בשלחו את יוסף אל הצאן ונענש מעט בכבוד והכל במשפט ב”ה וב”ש”.

 

ב

והנה נשאלתי ע”י קצין ששלח קבוצת חיילים לפעילות סיור במלחמה נגד מחבלים מרצחים ובקרב שהתפתח נהרגו שנים מחייליו, ונפשו היתה עגומה עליו וביקש את נפשו בשאלתו האם מדת הדין רובצת עליו וצריך תשובה וכפרה.

והשבותי לו להרגיע נפש עייפה ועניה סוערה שאינו צריך כפרה כלל, מכמה טעמים.

דהלא כך דרכה של מלחמה, כי רבים חללים הפילה, וכיון שנהג בכל אמצעי הזהירות ולא התרשל בתפקידו ולא זלזל בחיי פקודיו, ומלחמת מצוה היא, ועוד דאין כאן שליחות פרטית והחיילים אינם שליחים של מפקדם ולא להנאתו פעלו אלא בשליחותו של הקב”ה יוצאים הם למלחמה והמפקד אינו אלא כמדריך ומורה, ומשום כל הני טעמי נראה ברור דכל כה”ג אין הקולר תלוי בצוארו.

 

ג

 

והנה מצינו עוד כעין השאלה הנ”ל בדיני ממונות בסימן קע”ו בחשן משפט סעיף מ”ח. וז”ל השו”ע שם “אחד מהשותפין שהוליך סחורות השותפות למקום אחר למכור ונשבה ופדאו מאמצע ומשכה השותפות ולא היו מקפידין זה על זה ומת, יורשי המת נוטלים תחילה מהאמצע כשיעור פדיון אותו שנשבה”.

והרמ”א הוסיף בזה “כי אין שותף חייב לפדות חבירו אעפ”י שנתפס מכח השותפות… וכל זה בשותפין אבל מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפס י”א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דהו”ל עליו כשואל שחייב באונסין, ויש חולקין“. ומקור הלכה זו בשו”ת הרא”ש (כלל פ”ט ס”ד) ומובא בטור סימן קע”ז. ובמש”כ שנחלקו בשליח עיין במרדכי ב”מ סי’ שנ”ט ובשו”ת מהרי”ק שרש קל”א. ומלשון הראשונים מבואר דבדיני שומרין עסקינן, דבשליח החדש דין השולח כדין שואל כיון שכל הנאה שלו. ונחלקו אם יש חיוב אונסין על השואל בנזקי השליח שהוא אדם או שמא אין השואל אלא על ממון השאול תחת ידו. ועוד חילקו בין שליח בעלמא דדין השולח כדין שואל שחייב באונסין אבל בשותפין דשניהם נהנים אין כאן שואל אלא כעין שוכר ושומר שכר דפטור על האונסין.

ועיין עוד שם בסימן קפ”ח סעיף ו’ “מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו. (ועיין לעיל סימן קע”ו סמ”ח)”, ובסמ”ע ס”ק י”א ביאר כונת הרמ”א דסעיף זה תלוי בשתי הדעות שהביא בסימן קע”ו, עי”ש).

ובנתיבות שם ס”ק ס’ הקשה דהלא הוי שמירה בבעלים כיון שהאדם עצמו הוא החפצא דשאלה והוא הבעלים. ועוד הקשה דהלא אם מדין שואל באנו לחייב הלא הו”ל מתה מחמת מלאכה. ועוד דן אם בן חורין איתקיש לגבי דין שומרין עי”ש. ומשום קושיות אלה כתב דלמעשה אין להוציא ממון בכה”ג. (ובלא”ה אין להוציא ממון כיון דהוי מחלוקת הפוסקים ושתי הדעות הובאו ברמ”א ויכול המוחזק לומר קי”ל, וז”פ).

ובמק”א כתבתי דבאמת אין זה מדין שואל ממש דכו”ע מודי דאין דין שמירה על אדם, אלא דהוי כעין שואל להתחייב באונסין, דכיון שכתבו התוס’ בכתובות נ”ו ע”ב דחיוב שומרין ודיניהם לאו גזה”כ הם אלא שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם וכל שההנאה גדולה כך מתחייב האדם יותר תמורת הנאתו וכ”כ בקצוה”ח סימן ש”מ סק”א, מסתבר אפוא דהשולח חבירו בשליחותו דעתו להתחייב על האונסים כמו ששואל חייב באונסים.

והנה כעי”ז בשו”ת חת”ס סי’ ק”מ לענין שליח שפשע ומסר שטר ביד שותף נגד ציווי השותף המשלחו, דאף דאין דין שומרין בשטרות מ”מ דינו כשומר לענין שחייב גם בגרמא, עי”ש. והארכתי בזה במק”א ואכמ”ל.

 

להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך

“ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד ממדינות חבריהם ומכריחין לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה לא היו מבקשים יותר. אלא שנתן הש”י וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה. כלומר, כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח”ו, ובעזרתו ית’ לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו. אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם ח”ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו ית’ ג”כ ע”י משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות” (לבוש סימן תר”ע סעיף ב’).

הנה דברים רבים מאירים לנו באור יקרות על פי דברי הלבוש, שהרי חידושים רבים יש בחג זה ובמצוותיו השונים מכל שאר ימי המועד והישועה, ונפרט מקצתם.

א. בכל החגים בין אלה שמן התורה כשלש הרגלים ובין בפורים שהוא מדרבנן יש מצוה של שמחה ומשתה, משא”כ בחנוכה שאין בו אלא הלל והדלקת הנר בלבד, והדבר אומר דרשני.

ב. מדוע תיקנו עיקר מצות היום בהדלקת הנר כנגד נס פך השמן, ומאידך עיקר ההודאה בתפלת על הנסים אינה אלא על ישועת ישראל, נצחון המלחמה, וביטול גזירת היונים, עד שאף לא מזכירים כלל את נס פך השמן בתפלה זו.

ג. באמת יש להתבונן בעצם נס פך השמן, הלא היונים חיללו את המקדש כולו ואת כל כליו “באו בה פריצים וחללוה” (יחזקאל ז’ כ”ב וע”ז נ”ב ע”ב) ויש לשאול אפוא למה נעשה הנס דוקא במנורת המאור ולא במזבחות או בשלחן וכל כליהם. ועוד יש לשאול למה דוקא בשמן שבמנורה ולא בגופה.

ד. נס זה נעשה על ידי מלכות בית חשמונאי שלא היו מזרע יהודה אלא משבט לוי, וידועים דברי הרמב”ן (בראשית מ”ט י’) דאכן עברו על דברי הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ומשום כך לא נמשכה מלכותן, וא”כ יש להתבונן למה היתה השגחתו ית”ש שדוקא נס זה וישועה זו תעשה שלא ע”י שבט יהודה כי לו יאתה המלוכה.

(ועיין בזכריה ט’ י”ג “כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון” ומבואר שם בפשט הכתובים וכן פירשו המפרשים שבני יהודה הם דריכת הקשת במלחמה נגד יון אלא שעיקר המלחמה בידי שבט כהונה הוא).

והנראה בזה דהנה גזירת היונים לא להשמיד להרוג ולאבד היתה אלא להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. לא על בני ישראל לבדם הכריזו היונים מלחמה אלא על אלקי ישראל יושב הכרובים, לעקור מתוך חיקו את בנו חביבו כמ”ש “בני בכורי ישראל”, להשכיחם תורת ה’ לחצוב להם בורות נשברים ולדבקם בנחלת זרים.

שכחת התורה היתה תכלית מגמתם והצלת התורה היתה תמצית הנס והישועה, ומשום כך מן הראוי ומן ההכרח שתשועה זו על ידי שבט לוי תבוא שמשרתי ה’ ונושאי התורה המה כמ”ש “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו”, ועל כן סיבב ה’ שתבוא הישועה דוקא על ידי בית חשמונאי הכהנים שמשבט לוי היו (וידועים דברי הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל שכל המקדיש חייו לתורה ולעבודה בכלל שבט לוי הוא ואכמ”ל).

ומסיבה זו נעשה הנס במנורה ולא בשאר כלי המקדש, שהרי כבר ביארנו פעמים רבות שכל אחד מכלי המקדש מכוון כנגד אחד מעמודי העולם ויסודות העבודה. מנורה כנגד תורה “כי נר מצוה ותורה אור” וכן אמרו חז”ל (שבת כ”ג ע”ב) “הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים” ועוד אמרו (ב”ב כ”ה ע”ב) “הרוצה להחכים ידרים וסימניך מנורה בדרום”, הרי לן שהמנורה כנגד תורה היא. המזבחות כנגד יסוד העבודה שהרי תפלות כנגד קרבנות תקנום (ברכות כ”ו ע”ב) “ונשלמה פרים שפתינו” כתיב. והשלחן ולחם הפנים שעליו כנגד גמילות חסדים, שהרי כשם שמשרתי השם על שלחן גבוה הם יושבים ומלחמו הם אוכלים, כך מצווים אנו לדורות לפרנס בני התורה ועמליה בטהרה לחזקם ולתומכם.

ולא יפלא אפוא שמכל כלי המקדש נעשה נס חנוכה במנורה לרמז שהתורה היא זו שהיתה בסכנה ולמענה נעשו נסים לישראל בנצחון המלחמה וביטול גזירות השמד.

ודוקא בשמן שבנר, שהרי שמן זית רמז לחכמה הוא, כמבואר בהוריות י”ג ע”ב ובמנחות פ”ה ע”ב, וכן אמרו בברכות (נ”ז ע”א) “הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה”. ועיין עוד בדבריהם הנפלאים (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפ”א) “ד”א למה נמשלו בשמן, מה שמן רפואה לאדם ומצהיל פנים אף דברי תורה מאירות עינים”.

בא וראה את דבריו הנפלאים של הפרי מגדים (בהקדמה לסימן תר”ע באשל אברהם) “וג’ עמודי עולם תורה ועבודה וג”ח בממון ובגוף, ובטלו את ישראל מתורה ועבודה כמ”ש בס’ המגיד שלי להשכיחם תורתך זה מחמת קנאה אין חכמה כחכמת התורה … וזדים ביד עוסקי תורתך ע”ד אקב”ו לעסוק בד”ת שנצטוינו לעיין לפלפל בה. א”כ לא זו שמסר הזדים ביד המדקדקים בחקים ביותר, אף זו מסר אותם ביד עוסקי תורתך וששים בפלפולם, כמאמר החכם מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספיקות לא טעם טעם שמחה מעולם, ושם הארכתי. ומפני זה אנו מחוייבים בימי החנוכה ללמוד תורה ועבודה בלב זו תפלה והודאה וג”ח בממון ובגוף”. הרי לן שהיונים קנאו בשמחת התורה ובדבקותם של בני ישראל בפלפולה וחדותה.

וכדי לרמוז לשורש קנאת היונים ודבקותם של בני ישראל בחכמת התורה ושמחתה, והיא שעמדה להם באורך גלותם ובכל גזירות השמד וההרג נעשה הנס בשמן זית שבמנורת המאור.

וכדי לזכור כל זאת, את הגזירה ואת הישועה, את הסכנה ואת הנס, תקנו חכמים את מצות הדלקת נר חנוכה כדי להודות ולהלל על נסיך ועל נפלאותיך.

ולא בכדי הזהירו גדולי הדורות להרבות בתורה בימי החנוכה כנגד גזירת היונים להשכיחם תורתך, עיין במנהגי החתם סופר פרק ט’. וידוע מספר הרוקח (הלכות חנוכה סי’ רכ”ה) של”ו נרות חנוכה רומזים לאור הגנוז ששימש ל”ו שעות עד שנגנז, והיכן נגנז אור בהיר וצהיר זה – בתורה, כמבואר בתנחומא פרשת נח (סי’ ג’). ומה נפלאים הם דברי המדרש פנחס אות א’ דל”ו נרות כנגד ל”ו מסכתות הש”ס המה כי נר מצוה ותורה אור. וכך מפורש בזוה”ק פרשת תרומה (קמ”ט ע”א) “רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא אלא אתגניז ואתזדרע כהאי זרעא… ומיניה אתך יום עלמא… ובכל אתר דלעאן באורייתא בליליא חד חוטא נפיק מההוא אור גנוז ואתמשיך על אינן דלעאן בה”.

נרות חנוכה אור תורה המה, האור שבו קנאו היונים ורצו לעקרו מן העולם, והוא הוא האור הגנוז בתורה שיתגלה במהרה בימינו.

נפרדנו היום מנרות חנוכה אך לא נפרדנו מאור הגנוז, שהרי נשארנו עם ל”ו מסכתות ונשארנו עם הלילות. הבה נקדש את לילותינו לעמל התורה, וכך נזכה שקרן אור מן האור הגנוז יאיר עלינו ועל עמלנו.