Tvilat Keilim 5771

מרן הגאב"ד שליט"א

"כל דבר אשר יבא באש…תעבירו באש וטהר" (ל"א כ"ג).

"תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר' הוסף לך טהרה אחרת" (עבו"ז ע"ה ע"ב).

א

האם טבילה זו מה"ת

 

הנה נחלקו הראשונים בטבילה זו אם מה"ת היא או שמא תקנת חכמים ואסמכוה אקרא, בדברי רש"י בעבו"ז שם מבואר דהוי מה"ת שהרי כתב דטבילה זו גזירת הכתוב הוא וכ"כ בתוס' שם והסמ"ק במצוה צ"ט מנאה בהדי תרי"ג מצוות, וכ"כ הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער ד' ובשו"ת ח"ג סי' רנ"ה ורנ"ט.

אך הרמב"ן בפרשתנו והכל בו בסי' פ"ו כתבו דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא וכ"כ התורי"ד בעבו"ז שם מהדורא תליתאה, והישועות יעקב באו"ח סי' י"ג ס"ק ד' ובסי' תק"ט סק"ד, וכן ביו"ד סי' ק"כ ס"ק ב' – ד' כתב דלרוב הפוסקים טבילת כלים מדרבנן עי"ש.

ובדעת הרמב"ם כבר נחלקו הראשונים ויש בדבריו משמעות לכאן ולכאן, דהנה כתב בפי"ז ה"ה ממאכלות אסורות "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם ולא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם".

והנה מדכתב שמצוה זו מדברי סופרים היא משמע דאינו אלא מדרבנן וכן מלשונו אמרו חכמים וכן משמע מדכתב רמז לדבר, דכבר כתב הרמב"ם בסוף שורש ג' דלשון זה כוונתה לאסמכתא והרמב"ן שם חלק עליו וכתב דגם בדאורייתא אמרו רמז לדבר, ואפשר דשאני לשון חז"ל שבו כתב הרמב"ם דהוי אסמכתא מלשון הרמב"ם עצמו, וגם לשון אמרו חכמים מצינו בדברי הרמב"ם אף בדאורייתא כהא דפ"א ה"א מתפלה "אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו תפילה" אף שהרמב"ם נקט שם דמצוה דאורייתא היא, וגם מש"כ הרמב"ם דהוי מדברי סופרים ידוע דלשון זה נופל אף על דאורייתא כמ"ש בהלכות אישות פרק א' הלכה ב' דקידושי כסף הוי מדברי סופרים אף דפשוט דקידושי תורה הן אלא דכיון שאינו מפורש בתורה אלא מדרש חכמים היא כתב דהוי מדברי סופרים, וכ"כ הרמב"ם בשרש ב' עי"ש. (ועיין קידושין ע"ז ע"א "איזו היא חללה שעיקרה מדברי תורה ואין צריכין לפרש מדברי סופרים כל שנולדה בפסולי כהונה").

אך ממש"כ "מפי השמועה למדו" משמע דהוי הלכה למשה מסיני, אך גם זה אינו כלל גמור שהרי מצינו לשון זה ברמב"ם בפ"א ה"ה משביתת עשור על איסור רחיצה ביוה"כ אף שדעת הרמב"ם דאין איסור מה"ת אלא באכילה ושתיה בלבד, סוף דבר אין הכרח לכאורה מתוך דברי הרמב"ם אם הוי מה"ת או מדרבנן.

והרשב"א סתר בזה את דברי עצמו דבחידושיו לעבו"ז שם כתב בדעת הרמב"ם דהוי מדרבנן וכ"כ בתורת הבית שם וכ"כ הר"ן שם אך בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ה וסי' רנ"ט כתב בדעת הרמב"ם דהוי מה"ת. והכסף משנה כתב שדייק כן ממש"כ הרמב"ם מפי השמועה למדו משמע דהוי מה"ת עי"ש.

אך באמת אביע צערי ברבים, דמדקדוק היטב בלשון הרמב"ם נראה לכאורה ברור דמש"כ מפי השמועה למדו וכו' לא קאי אטבילת כלים כלל אלא על ליבון דלא כתב אלא דמפי השמועה למדו דמה שכתב "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש מיירי בגיעולי נכרים לא בטומאה, דאש לא מהני לטהר מטומאה, וכיון דכתיב בתרי' וטהר אמרו חכמים דגם טבילה נצרכת לטהר גיעולי נכרים, הרי לן דמפי השמועה שכתב הרמב"ם לא קאי כלל אטבילת כלים, ודברי הרשב"א והכס"מ לכאורה אין להם פשר, וצע"ג בזה.

 

ב

בגדר הטבילה

 

והנה יש לעיין בגדר טבילה זו אם הוי מצוה או מתיר, דהנה הרמב"ם לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות התורה והרמב"ן לא השיג עליו בזה וגם בחינוך נפקד מקומה של מצוה זו, אך הסמ"ק במצוה צ"ט כתב מצות טבילת כלים וצ"ב במה נחלקו, ולכאורה נראה דנחלקו בשורש גדרה של מצוה זו, דעת הרמב"ם וסייעתיה דהוי מתיר ולא מצוה ולכן לא הוי בכלל תרי"ג המצוות אבל דעת הסמ"ק דהוי מצוה וראוי למנותה בהדי תרי"ג מצוות.

ובאמת נראה להדיא בדברי הרמב"ם דכל ענין טבילה זו להתיר את הכלים לשימוש, דז"ל בה"ג שם "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקומין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין", ולענ"ד ברור מכל דבריו בהלכה זו דכל ענין הטבילה הוי ככל דיני הכשר כלים דהיינו כהדחה הגעלה וליבון שבאים להתיר את השימוש בכלי, דמלבד מה דכייל לכל הני ד' ענינים בחדא מחתא, עוד מוכח מלשונו "מטבילן במי מקוה ואח"כ יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות" דכל ענין טבילה זו להתיר את האכילה והשתיה בכלים, וכך מוכח עוד ממש"כ בהלכה ה' "טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחין מן הגויים ואח"כ יותרו באכילה ושתייה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים" וכו' הרי דכל ענין הטבילה, "ואח"כ יותרו לאכילה ושתייה" ועוד שהרי להדיא כתב הרמב"ם בה"ה דענין טבילה זו אינו משום טומאה אלא כדי להתיר גיעולי נכרים  הרי לן להדיא דגם ענין הטבילה כמו הדחה הגעלה וליבון כדי להתיר גיעולי נכרים וז"ב מאוד.

אך יש מן הראשונים שהתירו לגמרי את השימוש בכלים אף לפני שנטבלו ולשיטתם אין הטבילה מתיר כלל אלא מצוה בעלמא, עיין ראבי"ה פסחים סי' תס"ד, ובפסקי הרי"ד בעבו"ז שם ובפסקי הריא"ז הביא את שיטת הרי"ד הנ"ל ודחה דבריו עי"ש.

ובדברי האחרונים חזינן דנקטו דאף דמה"ת מותר להשתמש בכלי קודם הטבלתו מ"מ אסור מדרבנן עיין בזה בביאור הלכה סי' שכ"ג ס"ז, ואף להבנתם מדין תורה אין כאן מתיר אלא מצוה בלבד אלא שחכמים אסרו להשתמש בכלים כדי שלא יבואו לבטל מצות הטבילה וז"ב. אך מדברי הפמ"ג במש"ז סי' תפ"ו מבואר דנקט דמה"ת אסור להשתמש בכלי לפני טבילתו דכתב דאסור לשתות ד' כוסות בכוס שלא הוטבל דאין עשה דרבנן דוחה איסור תורה, הרי דנקט דהשותה מכוס שלא הוטבל עובר באיסור דאורייתא.

ואפשר שהרמב"ם לשיטתו לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות שבתורה כיון שאינה אלא מתיר את הכלים בשימוש (וגם הרמב"ן לא השיג עליו בזה, וגם בספר החינוך הלך בעקבות הרמב"ם כדרכו), וכיון שאינו אלא מתיר נפקד מקומה ממנין המצוות, והסמ"ק שמנה מצוה זו נקט דבאמת מצוה בעלמא היא ולא מתיר כמבואר.

אך באמת עדיין צ"ע בהשמטת הרמב"ם דהלא במ"ע קמ"ו מנה את השחיטה כמצוה אף שהשחיטה באה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי, ובמ"ע קמ"ט מנה את בדיקת הסימנים כמצוה אף שכל כולה אינה אלא להבדיל בין הטמא ובין הטהור, והראב"ד באמת השיג על הרמב"ם בשתי מצוות אלה וכתב דאין ראוי למנותם בהדי תרי"ג מצוות ועי"ש בהגהות הבית יוסף מש"כ ליישב שי' הרמב"ם והארכתי בזה במק"א ואכ"מ. ולכאורה נראה יותר דמוכח מזה דבאמת דעת הרמב"ם דכל ענין טבילת כלים אינה אלא מדרבנן ולא מה"ת, ואפשר דכיון דלא כתוב להדיא אלא מדרשה אתיא אינה בכלל תרי"ג מצוות, ועדיין צ"ע.

והנה לכאורה יש להוכיח דע"כ טבילת כלים מצוה היא דהלא מברכים עליה אך באמת לא מצינו בדברי הרמב"ם שמברכים על טבילת כלים והריטב"א כבר כתב בעבו"ז ע"ה ע"ב לדייק מדבריו שלא מברכים וכתב שכך נוהגים, וזה חידוש, אך באמת צ"ע שהרי להדיא מבואר בפסחים ז' ע"ב שמברכים על השחיטה אף שמצינו דעת הריצב"א בתוס' שבועות כ"ד ע"א דהוי מתיר ולא מצוה וא"כ צ"ע למה לא יברכו על טבילת כלים, ואפשר דכיון שנצטוינו על הטבילה בהדי מצות הכשר כלים דינם אחד וכמו שאין מברכים על ההכשר וכמו שאין מברכים על הניקור ועל בדיקת הסימנים שאינם אלא להבדיל בין הטהור ובין הטמא כן אין מברכים על הטבילה, ועדיין צ"ע.

 

ג

בגדר המצוה

 

והנה יש לעיין לכאורה אם מותר להשהות כלים לאחר קנייתם או שמא חייב אדם להטביל כלים סמוך לקנייתם משום דשהוי מצוות לא משהינן, והנה לא ראיתי בפוסקים מי שכתב דאסור להשהות כלים בלי טבילה משום טעם זה, ואף הרש"ל ביש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט לא כתב אלא דאסור להשהותן משום חשש תקלה כיון שאסור להשתמש בהם לסעודה לפני טבילתן אבל לא משום שהוי מצוה.

ולכאורה שאלה זו תלויה אם הוי מצוה או מתיר, דאם אינו אלא מתיר לא שייך הא דלא משהינן דפשוט שאין האדם חייב לשחוט את הבהמה אלא כאשר הוא מתכוין לאכול ואינו חייב לבדוק סימני דגים אלא כשהוא חפץ לאכול, אבל אם מצוה הוא ולא מתיר לכאורה אסור להשהות כלים, ולא חזינן שיקפידו בזה ולכאורה צ"ע בזה.

והנראה מזה דאף אם אין טבילת כלים באה להתיר את האסור אלא מצוה בעלמא היא, מ"מ אין מצוה זו רובצת על האדם אלא כשהוא בא להשתמש בכלים אלה לצרכי סעודה ומצוה קיומית היא כמו מצות ציצית, דאין שייך להגדיר מצות הציצית כמתיר, דהלובש בגד ד' כנפות בלי ציצית אינו עובר על איסור כלשהו מלבד ביטול מצות ציצית וא"כ א"א שהציצית באה להתיר את האיסור, (משא"כ הפרשת תרו"מ שבאה להתיר איסור טבל, ושחיטה שבאה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי וז"פ) מ"מ אינו חייב בציצית אלא כשלובש את הבגד לדידן דקי"ל ציצית חובת גברא היא (שו"ע או"ח סי' י"ט ס"א), וי"ל כן גם במצות טבילת כלים דאף אם הוי מצוה ולא מתיר מ"מ אין מצוה זו רובצת אקרקפתא דגברא אלא כאשר הוא משתמש בכלים אלה לצרכי סעודתו, ודו"ק.

ולפי"ז נראה דהמשתמש בכלי קודם טבילתו מבטל מצות עשה דטבילת כלים וזו דרך רביעית בשאלת השימוש בכלי לפני טבילתו, וארבע מחלוקות בדבר, לדעת הרמב"ם ורש"י כל מצות הטבילה להתיר את הכלים, לדעת הראבי"ה וסיעתו מותר להשתמש בכלי לפני טבילתו, לדעת הרבה אחרונים יש בזה איסור דרבנן, ולדברנו הנ"ל יש בזה בטול מ"ע דטבילה.

ומצאתי כיסוד דברי באבני נזר או"ח סימן תי"ח שכתב לבאר את מה דאיתא באו"ח סי' שכ"ג סעיף ז' דמותר להטביל כלי חדש בשבת ולא חשיב תיקון מנא, דכל האיסור להשתמש בכלי אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה וכיון דבשבת אינו יכול להטביל ממילא מותר להשתמש בלי טבילה כמו שמצינו לגבי ציצית בסי' י"ג ס"ג דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית, וכיון שיכול להשתמש בו בלי טבילה שוב לא הוי תיקון מנא עי"ש. אך לכאורה דבריו תמוהים דעדיין הוי תיקון מנא דהלא התיר את הכלי לשימוש גם בימות החול, אתמהה.

 

ד

אם מותר לאכול במלון או במסעדה בכלים שאינם טבולים

 

והנה דנו גדולי הזמן במי שמתארח בבית מלון האם מותר לו להשתמש בכלים שלא הוטבלו, דהלא כתב הרמ"א להלכה בס"ח דאסור להשתמש בכלים שלא הוטבלו, ובמנחת שלמה ח"ב סי' ס"ו כתב בזה להקל ע"פ הסברא הנ"ל דכאשר אנוס הוא ואין בידו להטביל מותר לו להשתמש בלי טבילה כהא דציצית וכנ"ל.

ולענ"ד יש לדחות דבאמת סברא זו לדמות טבילת כלים לציצית לא מצינו בראשונים ובאחרונים, ומדברי רש"י והרמב"ם הוכחנו דיש איסור בעצם לפני טבילה ולדעת האחרונים יש בזה איסור דרבנן, ועוד דהרי בציצית גופא דעת המג"א בסי' י"ג דיש איסור דרבנן, וא"כ צע"ג אם יש בזה כדי היתר.

וכיון דאתינא להכי יש ליתן טעם נוסף בהשמטת הרמב"ם מצוה זו ממנין התרי"ג, דהרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דטבילה זו תכליתה וענינה להתיר גיעולי נכרים והוי מתיר, אך צע"ג דהלא לא מצינו איסור בכלים שלא נטבלו ואיזה איסור באה הטבילה להתיר ולכאורה הוי כציצית דמלבד ביטול מצות ציצית אין איסור בלובש ד' כנפות, וכן בכלים שלא נטבלו אין איסור מלבד ביטול מצות הטבילה. אלא דהרמב"ם דייק ממה שמצות הטבילה ניתנה בהדי מצות הכשרת הכלים מאיסורן דע"כ בחדא מחתא מחתינן לכולהו וכשם שהגעלה וליבון באים להתיר את הכלים מבליעת האיסור שבהן גם הטבילה באה להתירן, ומשו"כ מפרשים אנו את מצות הטבילה כלאו הבא מכלל עשה, ואיסור הוא ולא מצות עשה, וכבר כתב הראב"ד במצוה קמו-קמט דאין למנות במנין המצוות לאו הבא מכלל עשה והסכים עמו בב"י שם, ודו"ק בכ"ז.

והנה יש מן הראשונים שנקטו דכלים שבישלו בהם לפני טבילתן אוסרים את המאכל שנתבשל בהם, והתוס' בעבו"ז שם ד"ה וכולן הביאו בזה שני דרכים, א' המאכל מותר, ב' גזרו קודם טבילה אטו קודם הגעלה וליבון ומ"מ אין כאן איסור תורה אלא איסור מדרבנן, אך להלכה פשוט דאין המאכל נאסר ולא מצינו אלא שאסור לכתחלה להשתמש בכלי לפני טבילתו, עיין רמ"א סעיף ח' בסי' ק"כ.

ובגוף השאלה לגבי המתארח בבית מלון ראיתי בדרכי תשובה סי' ק"כ ס"ק ע' שכתב דדין כלים אלה כדין כלים העומדים לסחורה שפטורין מן הטבילה כיון שלגבי בעל בית המלון אינם אלא למטרת ריוח, ואף שראיתי שגם מהרי"ל דיסקין נסתפק בסברא זו בקונטרס אחרון סימן קל"ו, והמנחת יצחק ח"א סימן מ"ד הקיל בזה, לענ"ד תימה לומר כן דאין לך כלי סעודה גדול מזה, וצ"ע.

ועוד דנו גדולי הזמן במי שמוכר כלי סעודה האם יכול המוכר לטבול את הכלים לפני מכירתן כדי להקל על טרחת הלוקחים, ובשו"ת מנחת יצחק ח"א סימן מ"ד וח"ז סימן מ"ג שכתב דכיון דאצלו הוי כלי סחורה לא מהני הטבילה וצריך הלוקח לחזור ולהטביל את הכלים.

ולענ"ד פשוט דמהני אף שאינו מצווה ועושה, דבעצם כלי סעודה הם אלה שהסוחר בהם פטור מלהטבילם אך מ"מ מהני הטבילה, אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן כיון שהוא מבטל ברכת המצוה, ולפי"ז אם יברך על כלי משלו שוב מותר לו אף להטביל כלים אלה, ועיין עוד בזה לקמן אות ה'.

 

ה

טבילת כלי ע"י גוי

 

הנה מבואר להדיא שם בסעיף ט"ו דטבילת כלי ע"י גוי כשרה, והט"ז שם בסקי"ז האריך לחקור האם כשרה רק בדיעבד או אף לכתחלה והוכיח מדברי הרשב"א דאף לכתחלה מותר להטביל ע"י גוי, אך הט"ז תמה דכיון דפשוט שאינו יכול לברך על טבילת הכלים ע"י גוי דהישראל הלא לא עשה כלום, איך יטביל כלים בלי ברכה ויבטל ברכת המצוה, ובסו"ד הסיק דאם הישראל יטביל כלי אחד ויברך עליו שוב מותר אף לכתחלה להטביל את כל השאר הכלים ע"י גוי עי"ש.

והפרי חדש שם חולק על הט"ז וס"ל דיכול הישראל לברך אף על טבילת הגוי עי"ש.

ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א כתב כדברי הפרי חדש וביאר הלכה זו בשתי דרכים. א' אף דאין שליחות לגוי מ"מ בפועל אמרינן יד פועל כיד בעל הבית וכמבואר בב"מ (י' ע"א) דאף אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו פועל שאני דידו כיד בעה"ב, וכעי"ז אמרו שם (צ"ו ע"א) דיד עבד כיד רבו עי"ש, ואם הגוי המטביל את הכלים פועל הוא בשכר ידו כיד בעל הבית ויכול הישראל לברך על הטבלת הגוי.ב' במצות טבילת כלים שאין ענינו בעצם מעשה הטבילה אלא שהכלי יהיה טבול לא צריך שליחות כלל והישראל מקיים מצוה בעצם גרימתו שהכלים יהיו טבולים, והמחנ"א כתב לפי דרכו דיכול אדם לברך כשהוא בונה מעקה ע"י פועל נכרי, ואף שהמחנה אפרים לכשעצמו נטה לומר דאף דבאמת לא צריך שליחות במצוות אלה דאף אחרים יכולים להטביל כליו ולבנות מעקה בגגו שלא מדעתו, מ"מ הוא לא עשה כלום וממילא לא יוכל לברך על מעשה הגוי (אילולי דיד פועל כיד בעה"ב), מ"מ בדעת הפר"ח הסביר דבהני דלא צריך בהן שליחות יש שליחות אף לגוי עי"ש.

ולענ"ד שתי הסברות של המחנ"א רחוקות דכבר דנתי במנחת אשר לגיטין סי' נ' אות ב' דלא אמרו יד פועל כיד בעל הבית אלא לענין קנין וזכיה ולא לענין ייחוס מעשי הפועל וכיון שאמרו דעכו"ם אין בו שליחות פשוט דגם פועל עכו"ם לאו בכלל שליחות הוא ואינו כמותו, ודנתי בזה כנגד המהרי"ט אלגאזי והמקנה על קידושין והבאתי את דברי התורי"ד בגיטין כ"ג שכתב כדברי, עי"ש היטב.

ומש"כ דבדבר שאי"צ בו שליחות יש שליחות בעכו"ם, הרי הדברים הם דבר והיפוכו, דאיך יהיה שליחו כמותו משום שאי"צ בו שליחות, אך אפשר בסגנון אחר, דבמצוה שאי"צ בו שליחות כל שמביא לידי כך שהדברים ייעשו מקיים מצוה בעצם פעילותו לגרום לעשיית הדברים, אך מ"מ נראה פשוט דלא עשה מעשה מצוה שיברך עליו.

אך מש"כ הפר"ח שם (ס"ק מ') להוכיח שיכול לברך והוכיח כן משו"ת הרשב"א, נראה דאין ראיה כלל מדבריו, דהרשב"א לא כתב אלא דמותר להטביל כלים ע"י גוי, והפרי חדש כנראה נתקשה דאם אין הישראל יכול לברך למה מותר להטביל ע"י גוי הלא הוא מבטל את ברכת המצוה אלא ע"כ דיכול שפיר לברך.

אך לענ"ד אין זה ראיה כלל דעד כאן לא למדנו שאסור לבטל ברכת המצוה אלא כהא דתרומות (פ"א משנה ו') דערום ואלם לא יתרומו משום שאינם יכולים לברך, שהרי באמת הפרישו כדין ונתחייבו לברך אלא שאינם יכולים לברך כמצוותן ערום משום שלבו רואה את הערוה ואלם משום שאינו יכול לדבר, אבל הטובל כלים ע"י גוי הלא באמת פטור הוא מן הברכה, דהוא עצמו לא עשה מצוה ולא נתחייב כלל לברך ומהי"ת לומר דבכה"ג יש אסור, דכבר ביארתי במקום אחר דבמצוות שכל ענינם בתוצאה אין נענשין בעידנא דריתחא וכבתו"כ בטבילת כלים, אך לפי"ז אין הישראל צריך אפילו כלי אחד ולברך עליו ואפשר דלרווחא דמילתא כתב כן הט"ז. דו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד מאוד.

 

ב

כ"ו טבת ס"ו

כבוד ידי"נ הגאון המפורסם

מורה מובהק ר' ישראל פסח פיינהנדלר שליט"א

רב שלום עד בלי ירח.

לנכון קבלתי קונטרסו היקר על שאלותיו, ושאלת חכם חצי תשובה, והנני במענה קצר את הנלענ"ד.

א

בכלים שמשתמש בהם ארעי

בדבר מי שקנה כוסות להדלקת נר חנוכה וכשמגיעים אליו אורחים הוא משתמש בהם גם לשתיית ויסקי, האם צריך טבילת כלים והאם לברך על הטבילה.

מסקנת מע"כ דיכול לסמוך על דעת הפר"ח בסי' ק"כ ס"ק י"ט דעל שימוש ארעי ל"צ טבילה, ומ"מ ראוי להחמיר ולהטביל בלי ברכה.

ולענ"ד דמעיקר הדין יטביל ויברך, דמלבד מה שרוב הפוסקים נקטו כשיטת הרמ"א סעיף ח' דגם בשימוש ארעי צריך טבילה והכי מסתברא, נראה דבני"ד גם הפר"ח מודה דחייב טבילה, דאין זה נחשב שימוש ארעי כלל, דאטו כלים יקרים שאין משתמשים בהם אלא כשמגיעים אורחים חשובים לעתים רחוקות פטורים מן הטבילה והלא פשוט דאף כלים שמשתמשים בהם לעתים רחוקות חייבים בטבילה ואין הדבר תלוי אלא בייחוד הכלים וברוב תשמישם וכמ"ש הפר"ח שם, ובני"ד שמשתמש בכוסיות אלה להדלקת נר חנוכה ולפעמים גם לשתיית משקה חריף קשה להכריע מה עיקר שימושו הלא נ"ח מדליקים תקופה אחת בשנה בלבד ושתיית משקה נוהגת כל השנה כולה, ולפעמים ימצא שהשתיה מרובה ולפעמים מועטת, ועוד דכוסות אלה מיוצרות לשתיה כי הכוסות המיוצרות בעיקר לשם הדלקה אין להם בסיס יציב וקשה להשתמש בהם לשתיה, ומשו"כ קשה לקבוע בכוסות אלה מה עיקר ומה טפל.

אך בעיקר יש לתמוה כנ"ל הלא דעת האו"ה שצריך להטביל עם ברכה וכך דעת הרמ"א, ויש להוכיח שזה גם דעת הט"ז והש"ך דהלא הט"ז בסק"י והש"ך בס"ק ט"ז נקטו דאף השואל מן החנוני יטביל בלי ברכה והפתחי תשובה שם בסק"ט הביא שהחכמת אדם הקיל בזה כיון שהרמ"א לא הביא בזה את חומרת האו"ה לגבי השואל מן החנוני, אבל החנוני עצמו ודאי חייב להטביל את הכלים כשמשתמש בהם בדרך ארעי, וא"כ איך נקל לכתחלה נגד דעת הרמ"א הט"ז והש"ך, ובפרט שיש מן הפוסקים דמה"ת אסור להשתמש בכלים לפני טבילתם, כן מוכח מדברי הפמ"ג בסימן תפ"ו במש"ז ומדברי השאגת אריה סימן נ"ו, ובמנחת אשר במדבר סימן ס"ח ביארתי דדעת הרמב"ם דכל עיקר מצות טבילת כלים מתיר הוא וכדמוכח מלשונו בפי"ז ממאכ"א הלכה ג' "מטבילן במקוה ואח"כ יהיו מותרין לאכול ולשתות בהם" וכן שם בהלכה ה' "טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחין מן הגויים ואח"כ יותרו באכילה ושתיה", והרי בכל ההלכות האלה מיירי מעיקר מצות התורה ומוכח מדבריו דטבילת כלים הוי מתיר, וכן מוכח מדברי רש"י בפרשת מטות (במדבר ל"א כ"ג) "ורבותינו דרשו מכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות" ומשמע מזה דכל עיקר טבילה זו להכשיר מן האיסור הוא (אמנם יש מן הראשונים שנקטו דלדעת הרמב"ם כל עיקר מצוה זו מדרבנן ואכמ"ל). ועוד הארכתי שם לבאר דאף אם אין איסור בעצם ההשתמשות ללא טבילה, כאשר בידו לטבול והוא משתמש ללא טבילה הוי בכלל מבטל מצות עשה ואיסור גמור הוא.

ומ"מ נראה לענ"ד דאין להקל בזה נגד הרמ"א וסייעתיה ובודאי לא בני"ד דבכלל לא ברור דשימוש זה לשתיה הוי שימוש ארעי כמבואר.

ב

בירך על הטבילה ולא על טבילת כלים

 

ובדבר ספיקו דמר במי שבירך על טבילת כלים אך לא אמר על טבילת כלים אלא אמר "אקב"ו על הטבילה" אם יצא יד"ח וכיוצא בזה דן במי שבירך על הדלקת נר חנוכה בנוסח על הדלקת הנר, וכתב דיצא יד"ח.

יסוד השאלה הוא אם נחשב משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות או שמא הפירוט של הענין המסויים אינו ממטבע הברכה, ולכאורה יש מקום לחלק בין המברך "על הטבילה" בטבילת כלים דיצא כיון דמצינו נוסח כללי זה בטבילת נדה, להמברך על "הדלקת הנר" בנר חנוכה דלא מצינו נוסח זה במקום אחר, דאין לנו בברכת ההדלקה אלא להדליק נר של שבת ולהדליק נר של יו"ט או נר של חנוכה.

וכיוצא בזה יש לדון במי שבירך על מילת הגר "על המילה" ולא "למול את הגרים" (כמבואר ביו"ד סי' רס"ח ס"ה) אם יצא יד"ח, וגם בזה י"ל דאין זה שינוי ממטבע שטבעו חכמים כיון שמצינו מטבע כללי זה על המילה משא"כ בנר חנוכה.

אך באמת נראה דאין זה כלל מטבע שטבעו חכמים דברוב ברכות המצוה לא מצינו ניסוחים כלל בש"ס אלא בדברי הפוסקים הראשונים ואיך נאמר דהנוסח המפורט הוא מטבע שטבעו חכמים, וברכת נר שבת לדוגמא לא מצינו בש"ס ויש מן הראשונים שנקטו שאין מברכין על נר שבת כלל, ואף שיש מקום לטעון דכיון דמצינו בגמ' (שבת כ"ג ע"א) שמברכין להדליק נר של חנוכה י"ל ילמד סתום מן המפורש ואף נוסח זה "להדליק נר של שבת" הוי מטבע של חכמים, אך באמת פשוט לכאורה דכיון דברוב הברכות לא מצינו נוסח מסוים בתלמוד, ובדברי הפוסקים מצינו ניסוחים שונים לפעמים ניסוח כללי כגון על המילה, על הטבילה, להפריש תרומות ומעשרות, לפעמים ניסוח פרטי כגון למול את הגר, על טבילת כלים להדליק נר של שבת ושל חנוכה, ולפעמים פירטו עוד יותר מזה וכללו פרטי הלכה שונים כגון "על כיסוי הדם בעפר" וכגון "לברך את עמו ישראל באהבה" , ומשום כן נראה דאין זה בכלל מטבע שטבעו חכמים. ואף בברכות הפרשת תרו"מ נחלקו בירושלמי דמאי (כ' ע"ב) אם מברך על כל אחת מן התרומות והמעשרות לחוד או "כוללן בברכה אחת" (ובמק"א דנתי במי שהפריש כל התרו"מ כדין אלא ששכח מעשר שני וכדו' ומפריש לאחר זמן דלכאורה יברך על הפרשת מע"ש ולא על הפרשת תרו"מ ואכמ"ל).

ובאמת מצינו ג' שיטות בענין ברכת טבילת כלים, בשו"ע (סי' ק"כ ס"ג) נפסק "יברך על טבילת כלי", הש"ך בס"ק ח' הביא בשם הב"ח דיש לברך "על טבילת כלי מתכות", ומאידך הביא הט"ז ס"ק ה' שיטה דמברך על הטבילה בלי להזכיר טבילת כלי, עי"ש. ולפי"ז נראה פשוט דבדיעבד כו"ע לא פליגי דיוצא יד"ח כשבירך על הטבילה. ושו"ר שבפרי חדש שם כתב להדיא דאם בירך על הטבילה יצא יד"ח, עי"ש.

מ"מ נראה עיקר דאין הנוסח הפרטי מעכב וכל ניסוח שאינו שקרי אף אם אינו מפרט את המצוה המסויימת יוצא בו יד"ח. אך המברך להדליק נר של שבת על נר של חנוכה או להיפך הוא כמברך על טבילת כלים בטבילת נדה שבודאי לא יצא יד"ח כיון ששקר הוא דובר.

כל שאר דבריו ברורים ונכונים, ומעוצם טרדותי לא נתפניתי להאריך בהם על אף רוב חביבותם.

בידידות ובהוקרה מרובה

אשר וייס

 

ג

טבילת כלים בכלים המתקלקלים ע"י הטבלתן

כבוד ש"ב וידי"נ הגאון המצוין

ר' מנחם שימל שליט"א

במה ששאל לדעתי בכלים אלקטרוניים שבודאי יתקלקלו ע"י טבילתן כגון כלים עם צג דיגיטלי, האם יש להקל שאם יפרקו את הכלי עד שלא יהיה ראוי לשימוש ושוב ירכיבוהו דהוי כפנים חדשות ואי"צ טבילה, וכת"ר האריך בזה בטוב טעם ודעת.

לענ"ד נראה דיש לסמוך בשופי על החכמת אדם (כלל ע"ג ובבינת אדם סימן ס"ו) דכלי שא"א לטובלו או שחיברו לקרקע אם ינקבו אותו עד שבטל מתורת כלי ושוב יתקנוהו פטור מטבילה דפנים חדשות באו לכאן.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"י סימן קכ"ח שדחה את דברי החכמ"א מהלכה, דכיון דכל חיליה דבעל חכמ"א מהא דאזלינן בתר המעמיד, וכל דין מעמיד ספיקא דדינא הוא לא סמכינן עלה, והפליג עד כדי כך שנסתפק אם חוששין לשיטת החכמ"א לגבי ברכה או שמא אף ספק לא הוי.

ותמיהני עליו דמה קשר יש בין דברי החכמ"א לענין מעמיד, ובאמת לא קרוב זה אל זה ואין טעמו של החכמ"א משום דאזלינן בתר המעמיד כלל אלא משום דבטל מתורת כלי ושוב פנים חדשות בא לכאן וכמבואר למדקדק בדבריו, ואין זה ענין כלל למה שדנו אם אזלינן בתר המעמיד, וכיון דלא מצינו חולק על דברי החכמ"א שהיה מעמודי ההלכה לדורות מהי"ת לדחות דבריו ללא ראיה.

אלא שלכאורה מצינו בפמ"ג שחולק עליו. דהנה בסימן תנ"א מש"ז סק"ו כתב הפמ"ג "ורייב אייזן שקונה ישראל מעכו"ם בלעכין ומנקבן צ"ע ועי"ס ק"כ סעיף י' בהגה ובב"י, נפח ישראל קנה מתכות מעכו"ם ועשה כלי א"צ טבילה דומיא דמדין בעינן התם אין שם עכו"ם עליו כלל מעיקרא נסכא ועתה כלי, משא"כ בלעך ישראל רק מנקבו ועושה מידה י"ל טבילה בלא ברכה, ופשיטא לי אם קנה ישראל בלעך מעכו"ם ויחדו כך לטעליר (צלחת) וכדו' דצריך טבילה ואף בברכה אפשר דלא נשתנה שם עכו"ם". הרי לן דאף שבשעה שקנה טבלה זו מן הגוי לא היה לו שם כלי ולא היה ראוי למלאכה והישראל הוא שהכשירו למלאכתו ועשאו כלי מ"מ חייב בטבילה וה"ה בני"ד, וזה דלא כשיטת החכמ"א.

אך באמת נראה דאין לדחות ודאי דחכמ"א מפני ספיקת הפמ"ג, ועוד דבאמת נלענ"ד דאין סתירה בין דברי החכמ"א לדברי הפמ"ג דשאני "רייב אייזן" שכנראה הדרך היתה לקנות טבלה מסויימת שמוכן ומזומן היה להשלמתו ע"י הרוכשו וכיון שמעיקרא עומד טבלה זו לניקוב לא הוי פנים חדשות, משא"כ בכלי זה שקנאו מן הגוי כשהוא שלם שאינו עומד לפירוק וכיון שפירקו ע"מ לבטלו מתורת כלי אמרינן פנים חדשות בא לכאן, ודו"ק.

ועיין בחכמ"א שם שהוכיח הלכה זו ממה שכתב הב"י בסימן ק"כ דאם כלי נשבר וקנאו גוי ותיקנו חייב בטבילה דפנים חדשות באו לכאן, וה"ה בני"ד לקולא ולא רק לחומרא, עי"ש.

ב

אמנם לא אכחד ממע"כ את אשר זה זמן רב מתחבט אני בעיקרא דהלכתא דא. דנראה לכאורה דכלי שאי אפשר לטובלו בלי להשחיתו פטור מן הטבילה לגמרי ומותר להשתמש בו בלי טבילה, דכבר ביארתי במק"א (עיין לעיל אות א') דנראה עיקר דאין טבילת כלים מתיר אלא מצוה, ומה שאסור להתשמש בכלי שלא נטבל אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה או משום דיש בזה איסור דרבנן. וא"כ מסתבר דכלי המתקלקל ע"י טבילה אנוס הוא מלטובלו, ועוד דכל מצות הטבילה אינה אלא לטבול את הכלי לפני שמשתמש בו, ואם ע"י הטבילה לעולם לא יוכל להשתמש בו בטלה לה מצות הטבילה. ואינו דומה לכלי שחיברו לקרקע שיכול לפרקו ולטובלו ושוב לחברו משא"כ בכלי דיגיטלי שמתקלקל בודאות ע"י טבילתו. ולא מיבעי לפי השיטות דטבילת כלים דרבנן דבודאי יש סברא לומר שלא חייבוהו לטבול כלי המתקלקל בטבילתו, אלא אף אם טבילת כלים דאורייתא נראה שפטור הוא, והרי זה דומה למה שנפסק בסימן י"ג ברמ"א דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית מכיון שאנוס הוא מלקשור ציציות ואף לדעת המג"א שם דיש בזה איסור דרבנן אין זה אלא משום שבידו להטיל בו ציצית בימות החול, אבל בני"ד שלעולם אין בידו להטביל כלי זה פטור הוא לגמרי מלהטבילו.

כך נראה עיקר לענ"ד. אך מכיון שהדברים מחודשים ולא ראיתי מי שהלך בדרך זו מסתפינא מחבראי ולא אסמוך על זה למעשה.

ונראה עוד לדון בזה לקולא לפי דברי הפוסקים דכלים שמבשלים בהם שכר פטורין מטבילה משום שאין השכר ראוי לשתיה אלא לאחר סינון, ונראה דכיון שאין הדרך לשתות מים רתוחים אלא לעשות בהם קפה או תה אפשר שאין כלי זה צריך טבילה. וידעתי שסברא זו קלושה ויש לדחותה אך נראה דחזי לאיצטריפי.

ומ"מ נראה להלכה כדברי החכמת אדם דע"י פירוק הכלי וחיבורו מחדש יש להקל כמבואר.

אך לרווחא דמילתא מייעץ אני להקנות את הכלי לגוי ולהשתמש בו בשאלה ובכה"ג פטור מן הטבילה, ואף דנראה כהערמה בשעה"ד יש להקל ובפרט די"א דכל האיסור להשתמש בכלי שלא נטבל מדרבנן הוא ובדרבנן לכו"ע סמכינן על הערמה.

ועוד עצה יש להוסיף בזה לדברי הגה"ק מהר"א מטשכנוב דהזוכה בכלי מן ההפקר פטור מטבילה אף שהופקר ע"י גוי ודבריו הובאו בשו"ת דבר אברהם ח"א סימן כ"ג אות ט', בשו"ת הר צבי יו"ד סימן ק"ט, ובכלי חמדה פרשת כי תצא עי"ש שפלפלו בדבריו. ואף שהדברים חידוש גדול מ"מ לא יעדתי להם פירכה ויש להם מקום בסברא.

ויש מן הגדולים שסברו דכיון דכל שימוש כלי זה רק בחיבורו לשקע חשמלי הוי ככלי המחובר לקרקע.

סו"ד כיון שלענ"ד יש לסמוך על שיטת החכמ"א וכל שאר הסברות הנ"ל צירופי בעלמא נינהו וזה שעה"ד גמור, יש להקל כמבואר.

באהבה וביקר

אשר וייס

 

ד

גר שנתגייר אם צריך לטבול כליו

במה ששאל לדעתי בגר שנתגייר האם צריך להטביל את כל כלי הסעודה שברשותו כדין הקונה כלי מן הגוי.

האמת אגיד, יודע אני שכך דעת גדולים וטובים שאכן צריך לטבול כליו, וכך שמעתי מפי מרנן ורבנן הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ח קנייבסקי שליט"א, ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' צ"ב) ובתשובות והנהגות (ח"א סי' רמ"ט) כתבו דיטביל עם ברכה עי"ש. אמנם הרגשת לבי מאז ומקדם היא דכיון שלא מצאנו הלכה זו בדברי הראשונים והפוסקים לדורותיהם אין לך ראיה גדולה מזו דבאמת אין הגר צריך להטביל כליו. דהלא לא במעשה שהיה וענין מקרי עסקינן אלא שאלה זו נוגעת לכל גר וגר שנתגייר מאז ועד עולם ומדשתקי רבנן ש"מ לא ניחא להו. וכבר הבאתי במקומות רבים את מה שכתב החזון איש (שביעית סימן ז' עמוד 218) כעי"ז דשתיקת הפוסקים היא "ההכרעה היתירה מכל הראיות", וכ"כ הבית מאיר בתשובתו שנדפסה בחכמת אדם שער הקבוע, עי"ש.

ובטעם הדבר נראה דכל דין טבילת כלים אינו אלא בכלי שעובר מרשות לרשות בדרכי הקנינים, וכאשר יוצא הכלי מרשות הגוי ונכנס לרשות ישראל חלה עליו מצות טבילה, וכמעשה שהיה בכלי מדין. וכפשטות לשון הטור והשו"ע בסימן ק"כ ס"א "הלוקח כלים חדשים מן הגויים". משא"כ בגר שנתגייר דאין קנינו נפקע ע"י גירות והכלי לא עבר מרשות לרשות, אין כאן מצות טבילה.

וסברא זו מתיישבת על הלב בפשטותה, דהרי חזינן שבהלכה זו לא אזלינן בתר סברא, אלא פרטיה ודקדוקיה נקבעים ע"י מעשה דמלחמת מדין, ומשו"כ אמרו דהשואל כלים מן הגוי מותר להשתמש בהם ואינם צריכים טבילה, אף שכלי זה ברשות הגוי הוא והישראל משתמש בו, דאין לנו אלא כעין כלי מדין, וכדאיתא במס' עבו"ז שם "כמעשה שהיה" וא"כ ה"ה בני"ד.

וכשחפשתי בדברי האחרונים ראיתי בדרכי תשובה יו"ד סימן ק"כ סק"ד שהביא בשם ספר חדרי דעה שנסתפק בזה ובשם שו"ת תשורת שי כתב דחייב להטביל כליו. ועוד ראיתי בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סוס"י ק"ט שנשאל למה לא מצינו שבני ישראל הטבילו כליהם לאחר מת"ת כשנכנסו לברית התורה והמצוה, וכתב שתי תשובות בדבר. א: לא מצינו בטור ובשו"ע דגר שנתגייר צריך להטביל כליו. ב: אף לפני מת"ת לא היה בהם באבותינו טומאת עכו"ם, עי"ש.

ועיין עוד בשו"ת מהרש"ג ח"ג סימן מ"ח שגם הוא כתב להוכיח ממה שלא מצינו בפוסקים הלכה זו דע"כ אין הגר צריך להטביל את כליו עי"ש.

וחידוש גדול כתב בזה השם משמואל בשם אביו הגדול האבני נזר (שם משמואל פרשת מטות ופרשת כי תבא שנת תרע"ח) דטבילת הגר עולה לו גם לכליו וכמ"ש בבהמה מעוברת שנרבעה או נטרפה, "היא וולדה נרבעו, היא וולדה נטרפו". הרי דמה שנעשה בבהמה הו"ל כנעשה גם בעובר שבמעיה, וה"ה בטבילת הגר. והדמיון רחוק בדרכי הפלפול כמובן לכל.

ומ"מ גם דעת מהרי"א הלוי המהרש"ג והאבנ"ז כדברינו דגר שנתגייר אין צריך להטביל כליו.

וכך נראה עיקר להלכה לענ"ד כיון שלא מצינו בפוסקים הקדמונים הלכה זו ושתיקתם כהודאה דמיא. אמנם המהרש"ג שם כתב דלרוחא דמילתא יטביל בלי ברכה. ומשו"כ נראה דהמטביל בלי ברכה תבא עליו ברכה אך מעיקר הדין פטור הוא מטבילת כליו.

בהוקרה מרובה

אשר וייס

 

בשלי הסער הזה

עומדים אנו בערבו של היום המר והנמהר, תשעה באב, ושומה עלינו לא רק להתאבל אלא אף להתבונן, לערוך חשבון הנפש לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה. שהרי אמרו חז"ל (ירושלמי יומא ה' ע"א) "כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". לא זו בלבד דהוי כאילו חרב בימיו (כשגור בפי הבריות) אלא מעלין עליו כאילו הוא החריבו. ואם עלינו להרגיש כאילו אנו אלה שהחרבנו את בית המקדש, ודאי שעלינו לפשפש במעשינו ולתקן את רוע מעללינו.

שהרי כשאמרו חז"ל "מעלין עליו כאילו הוא החריבו", קל מאוד להצביע על אחרים ולהוציא את עצמנו מן הכלל. כך רגילים אנו תמיד, לראות את חסרונם של אחרים ולתלות בהם את כל פגעי הדור ולראות תמיד את מעלת עצמנו. אך לא כן דרך התורה. כאשר עמד נתשול שבים לשבור את הספינה עמד יונה הנביא ואמר בשלי הסער הזה! יונה הנביא, נביא ה' צדיק וקדוש, נמצא הספינה עם קבוצה של נכרים, ברור כשמש שהיה קדוש ונשגב מהם אלף ידות, ואעפ"כ יודע הוא בשלי הסער הזה.

ובגיטין (נ"ח ע"א) מסופר "ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע".

ויש לתמוה מה ראה ר' יהושע בן חנניא בדבריו של ילד זה שתביא אותו להתפעלות גדולה, מה ניצוץ של גדלות שמע בתשובתו עד שבטח בו שיהיה מורה הוראה ומנהיג בישראל.

ונראה בזה, דהנה יש לעיין בפסוק זה שבניסוחו ולשונו יש סתירה מיניה וביה, "הלא זה ה' חטאנו לו", אנחנו חטאנו, ושוב כתיב "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו", הם אשר לא אבו ללכת בדרכיו ולא שמעו בקולו.

ונראה דיש ללמוד מדברי הנביא דבכל שעת פורעניות, בכל שעה שאנו מוכים ומתייסרים, קודם יש לפשפש במעשינו לפני שאנו מצביעים על אחרים ומאשימים אותם. כי תמיד קל יותר להאשים אחרים ולתלות בהם את כל תחלואינו מאשר לפשפש במעשינו אנו ולבדוק את בדק בתינו, כמה קל היה לתינוק זה בשעת הגזירה להצביע על אחרים, למצוא אותם אשמים ולתלות בהם את הקולר, מלכות רומי הרשעה מצד אחד, הצדוקים והבייתוסים שהרימו ראש לקצץ בנטיעות להפוך את הקערה על פיה, ובתווך הבריונים שפרקו עול חכמים והביאו אסון על כל העם.

אך לא כך הוא עושה. הלא זה ה' חטאנו לו. בשלנו הסער הזה! אנו חטאנו, ועלינו לחזור בתשובה. ורק אח"כ ממשיך הוא ואומר, "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו".

וזה הנהגה של גדלות! גדלות ברוח וגדלות בנפש, וזה דרכם של גדולי ומנהיגי ישראל. זה הדרך שלמדנו מחז"ל שבכל עיסוקם בחורבן ביהמ"ק הוכיחו אותנו וייסרו אותנו בשוטים. בעוונותינו שרבו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם!

לשמע תשובה זו אמר ר' יהושע "מובטחני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל"!

הן אמרו חז"ל (יומא ט' ע"ב, ירו' יומא ד' ע"ב) דהבית הראשון חרב בעוון ג' עבירות חמורות שבתורה, עבו"ז, ג"ע ושפיכת דמים, אך בזמן חורבן בית שני היו יגעים בתורה וזהירין במצוות ולמה חרב הבית, בעון שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות חמורות שבתורה!

וכך גם בדורנו, רבים מקרבנו מרגישים שיודעים הם בבטחון גמור למה לא נבנה ביהמ"ק, מי מעכב, בשל מי הסער הזה. הרפורמים, הקונסרבטיבים, החילונים, נישואי תערובת, וכו' וכו', והרשימה ארוכה מארץ מדה ורחבה היא מני ים. אך כל כולה בטעות יסודה. בשלנו הסער הזה!

לא בעונותיהם של התינוקות שנשבו, ולא בגינם של אלה שהוציאו את עצמם מן הכלל, ופרשו לרעות בשדות זרות, אלא בשלנו. בני התורה אנו וזכינו להתבשם באורה של תורה, דברי התורה ודברי חז"ל נהירים לנו ושגורים על לשוננו, יודעים אנו את האמת, אך לפעמים אין אנו הולכים לאורו, נאה דורשים ולא נאה מקיימים, בשלנו הסער הזה. עלינו אמרו חז"ל "מעלין עליו כאילו הוא החריבו".

הבה נפשפש במעשינו, נתחזק בתורה, באהבת רעים, בכונת התפילה ובמדות טובות ובכך נזכה שהקב"ה ירחם עלינו ויבנה בית מקדשינו ותפארתנו בב"א.

 

נקמת ה' במדין

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" (ל"א ב' – ג').

וכבר כתב הכהן הגדול מאחיו במשך חכמה לדייק דהקב"ה צוה למשה לנקום את נקמת בני ישראל במדין, אך משה צוה לנקום את נקמת ה' במדין.

ולכאורה היה נראה בזה דאכן חטאו של מדין כפול ומכופל, הן אומה זו נלחמה בישראל להשמיד ולהרוג ורק בחסדי שמים עלינו גברנו על צר ואויב. וזה שאמר הקב"ה לנקום את נקמת בני ישראל במדין. אך עוד חטא חטאה מדין בנסותה להכשיל את ישראל בעבירה בהזנותם את העם אחרי בנות מואב, וכמ"ש (ל"א ט"ז) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור" ובפרש"י שם, ועל חטא זה אמר משה לנקום את נקמת ה' במדין.

והמשך חכמה כתב בזה דרך אחרת, דבני ישראל מקנאים קנאת שמו הגדול ית' המתחלל בגויים והקב"ה נוקם נקמת ישראל "כי הוא חש על דמן של ישראל".

וכך אנו מוצאים גם במצות תפילין, הלא אמרו חז"ל (ברכות ו' ע"א) "מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו'". ועוד אמרו שם "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו א"ל 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". הרי שבתפיליו של הקב"ה שבחן של ישראל וייחודן בעולם בעוד בתפילין דידן "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

וידוע בשם הצה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב בענין חג המצות. הקב"ה מדבר בשבחן של ישראל וקורא לחג זה חג המצות לשבחן של ישראל שלא הספיק בצקם להחמיץ ויצאו למדבר הגדול בלי פת בסלם והשליכו על ה' יהבם בבטחון גמור. ואנו אומרים חג הפסח כדי לזכור חסדי ה' וטובו הגדול שפסח על פתחן של בני ישראל ולא נתן למשחית להשחית.

ובדרך זו נראה עוד בפרשתנו דהנה בני גד ובני ראובן כאשר הבטיחו להחלץ חושים במלחמת מצוה אמרו "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאנם אל מקומם" (ל"ב י"ז). אך משה רוח אחרת היתה בו והוא דורש מהם (ל"ב כ' כ"א) "ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', ורק כאשר ב"ג וב"ר הבינו את מהות מלחמה זו שכל כולה לפני ה' וענו ואמרו (ל"ב כ"ה – כ"ז) "                               ". רק אז זכו לנחול נחלתם מעבר לירדן ולהחלץ לפני עם ה' במלחמת ה'.

כי כנסת ישראל והקב"ה שנמשלו לרעיה ולדוד, משבחים ומהללים זה את זה באהבה גמורה, הקב"ה חש על דמן של ישראל, וישראל מקנאים קנאת ה'.