Yom Tov Sheini shel Galuyit 5771

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה יש לעיין ביו”ט שני של גלויות, האם מנהג בעלמא הוא או שמא תקנת חכמים ומצוה מדרבנן. ובגמ’ ביצה ד’ ע”ב אמרו “והשתא דידעינן בקביעא דירתא מאי טעמא עבדינן תרי יומא, משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו מלכות גזרה ואתי לאקלקולי”.

הרי דהוי מנהג ביסודו, אך לכאורה אמרו חכמים הזהרו במנהג אבותיכם הרי דהוי חיוב דרבנן וכן כתב רש”י שם “חק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים לעשותן”, עי”ש. ועיין ברמב”ם פ”א מהלכות יו”ט הכ”א- כ”ב “זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדבריהם שנתחדשו בגלות, ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד, ובהלכות קידוש החודש מספר זה נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום. יום טוב שני אע”פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני, וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים, וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין ביניהם הפרש אלא לענין המת בלבד”.

הרי דמחד כתב דהוי מנהג ומאידך כתב דהוי מדברי סופרים. (ועיין עוד בדבריו בפ”ו שם הי”ד דאין יוט”ש בזה”ז “להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד”. הרי דהוי מנהג וכך משמע מדבריו בפ”ו מת”ת הי”ד ומאידך כתב בפ”ה מקידוש החדש הלכה ה’ –ו’ “בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה כמו שהיו עושים בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה, ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים שתיקנו דבר זה”. הרי דתקנת חכמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם, עי”ש).

וביסוד הדבר נראה פשוט דתיקנו חכמים שיש לנהוג כמנהג אבותינו, וכך נראה גם לגבי המבואר בנדה ס”ו ע”א “א”ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, א”ל אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור”. הרי דהוי מנהגא. אך בברכות ל”א ע”א משמע דהוי תקנה דקרי לה “הלכה פסוקה” עי”ש.

ונראה אף בזה כנ”ל דתיקנו חכמים לנהוג כחומרא שנהגו בנות ישראל מקדם. אך אפשר דכל מנהג שנתקבל ע”י כלל ישראל כולו ממילא נעשה כהלכתא גבורתא, וכבר כתב בשו”ת מהרש”ל סימן ו’ דמנהג שפשט בכל ישראל אין לו התרה דהוי כדבר שנאסר במנין, והביאו הש”ך ביו”ד סימן רי”ד סק”ד והגר”ח או”ח סימן תשנ”ו והדברים ידועים.

ונראה ביסוד סברתו דדין כל ישראל כדין ביה”ד הגדול שבירושלים. וכך מצינו בדברי הרמב”ם דמחד קבע בריש הלכות ממרים דאין לאו דלא תסור אלא בביה”ד הגדול שבירושלים, ומאידך כתב בהקדמה לפירוש המשנה דכל מה שתיקנו חכמי התלמוד יש בו לא תסור כיון שנתקבלו דבריהם ע”י כל ישראל, הרי דקבלת העדה כולה כוחה וסמכותה כתקנת ביה”ד הגדול שבירושלים, ודו”ק.

אמנם לגבי יו”ט שני ש”ג נראה באמת דנחלקו הראשונים אם הוי מנהג או תקנה דהתוס’ בסוכה מ”ד ע”ב כתבו דאין להוכיח מיו”ט שש”ג דמברכין על המנהג דכיון שאינו מברך וציוונו לית לן בה, ולא נחלקו אלא אם יכול לומר וציונו על המנהג. אך הר”ן תמה שם על דבריהם דהלא מברכינן על אכילת מצה בליל יו”ט שני של פסח הרי לן דמברכינן על המנהג.

וכתב מטעם אחר דאין ללמוד מיו”ט שני דהוי תקנה גמורה ומצוה דרבנן ולא מנהג בלבד, עי”ש.

ורבים מן הראשונים קבעו מסמרות בשאלה זו לכאן ולכאן. בעל המאור והראב”ד בריש פרק מקום שנהגו נקטו דהוי מנהג ומאידך דעת הרמב”ן (שבת כ”ג ע”א) והריטב”א (ר”ה י”ח ע”א) דהוי תקנה עי”ש.

ובשו”ת חת”ס או”ח סימן קמ”ה כתב דיו”ט שש”ג הוי מה”ת משום בל יחל, אך כבר תמהו רבים עליו דהלא בנדרים ט”ו ע”א מבואר להדיא דאין במנהג של מצוה אלא בל יחל דרבנן ולא דאורייתא עי”ש וצ”ע.

ומרן הגרי”ז הלוי כתב בזה דברים נפלאים בשיטת הרמב”ם בסוף הלכות ברכות. ותחילה תמה בשיטת הרמב”ם דמחד גיסא כתב דיש לא תסור במנהגים (בריש הלכות ממרים ובהקדמה לספר המצוות) ומאידך גיסא כתב דאין מברכין על המנהג (פ”ג מחנוכה ופי”א מברכות), דכיון שיש בהם לאו דלא תסור למה לא יברכו על המנהגים.

וע”כ דשאני מנהג ממצוה ביסוד גדרו, דמנהג לאו מצוה הוא, ואין בו חפצא דמצוה ואף דמצווים אנו לנהוג כמנהגי ישראל וכל העובר על המנהג עובר על לא תסור מ”מ כיון דלא חכמים הם שתיקנו מעשים אלה בתורת מצוה לא מברכים עליהם וציונו.

אמנם האוכל מצה בליל יו”ט שני של פסח ודאי מברך וציונו דבמצות מצה קעסיק ויש בה לא תסור ובכה”ג בודאי יכול הוא לברך וציונו.

ונראה כך גם לגבי הדלקת של יו”ט דגם ביו”ט שני מברכים על הדלקת הנר, ובדברי הגרי”ז גם זה ניחא דמאחר שדין יוט”ש דין יו”ט הוא שוב הוי הדלקת נר של יו”ט מצוה ולא מנהג בלבד, ודו”ק.

 

 

ב

בני חו”ל הדרים בארץ ישראל מקצת השנה

לגבי יו”ט שני של גליות

 

לשאלת רבים מאחינו שבגולה שיש להם בית דירה בארץ הקודש והם מבקרים בארץ בימי החג האם עליהם לשמור יו”ט שני של גליות.

 

הנה הידוע מה שנחלקו גדולי הפוסקים האם בני חו”ל המבקרים בארץ חייבים לשמור יו”ט שש”ג. בשו”ת אבקת רוכל סימן כ”ו העיד שבני חו”ל העולים לרגל שומרים שני יו”ט שני ש”ג ומתפללים בפרהסיא “ודבר זה נעשה מאז ומקדם בפני גדולי עולם ואין פוצה פה ומצפצף”. וכך כתבו גם החיד”א בברכי יוסף סימן תצ”ו, ובפאת השלחן הלכות ארץ ישראל פ”ב סעיף ט”ו.

הרי לן פסקיהן ועדותן של גדולי ארץ ישראל הב”י החיד”א והפאה”ש ממזרח וממערב וכן נהגו מימות הראשונים.

אמנם יש מן האחרונים שפסקו דלעולם אין אדם עושה יו”ט שני של גלויות בארץ ישראל, וכתבו כן משני טעמים שונים וכפי שיבואר לקמן.

בשו”ת חכם צבי ח”א סימן קס”ז כתב דכיון דלבן ארץ ישראל אסור להוסיף יום חג ויש בזה איסור בל תוסיף משו”כ לא שייך לומר נותנים עליו חומרי מקום שיצא שמם דרק במנהג שגם בני המקום שבא לשם מותר להם לנהוג בו נותנים עליו חובה זו, ולא במנהג שאין לה מקום כלל במקום שבא לשם. ומשום סברא זו כתב החכ”צ דבני חו”ל המבקרים בא”י לעולם אינם עושים שני יו”ט של גליות.

וגדולה מזו כתב בנו הגדול בשאילת יעבץ ח”א סימן קס”ח דאין כל הלכה זו תלויה במנהג אנשי המקום אלא בעצם המקום דבחו”ל יש לנהוג שני יו”ט ש”ג ובא”י לעולם אינו נוהג אלא יום אחד, ולדבריו המבקר בחו”ל אף שדעתו לחזור חייב מעיקר הדין לנהוג שני ימים, והמבקר בא”י אף שדעתו לחזור נוהג יום א’, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת אבני נזר או”ח סימן תקל”ט.

אמנם כבר מצינו לשנים מרבותינו הראשונים שכתבו להדיא דאף בני חו”ל שבאים לא”י ודעתם לחזור נוהגים שני יו”ט ש”ג, הר”ח  והראב”ן פירשו את דברי הגמ’ בפסחים (נ”ב ע”א) “א”ל רב ספרא לרב אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת במדבר מאי”, ופירשו דרב ספרא רצה לעלות לא”י ופשוט היה לו דבישוב א”י יאסר לו לעשות מלאכה ביוט”ש ולא נסתפק אלא במדבר, וזה שאמר בישוב לא עבידנא דהיינו לא יעשה מלאכה עי”ש.

אך בספר אבן שלמה על הראב”ן (להגאון הגרש”ז ארנרייך משאמלוי) מביא את מש”כ בעל הכלי חמדה לפרש בישוב לא עבידנא דהיינו לא עבידנא יוט”ש משום איסור בל תוסיף כפירוש החכ”צ. אך תמה על דבריו דלא זו בלבד שאין הדברים מתיישבים בלשון הראב”ן, אף שיש להעמיסם בדברי הר”ח, אך באמת אין כל סיבה לחלק בין מדבר לישוב לגבי איסור בל תוסיף, עי”ש

אמנם יש מן האחרונים שנקטו עיקר כדברי החכ”צ, וכ”כ בשו”ע הגרש”ז סימן תצ”ו סעיף י”א “בני חו”ל שבאו לא”י אעפ”י שדעתן לחזור אין עושין אלא יום א’ כבני א”י ויש חולקין”. הרי דנקט עיקר כדעת החכ”צ, אף שהביא יש אומרים דנוהג יוט”ש בא”י, ובקו”א ציין לדעת הראב”ן. הרי לן דאף שראה את שיטת הראב”ן מ”מ נקט עיקר כדעת החכ”צ.

וגם הגרי”מ טיקוצינסקי מחכמי ירושלים בספר עיר הקודש והמקדש העיד שרבה של ירושלים הגר”ש סלנט עיקר דעתו היתה כדעת החכ”צ אלא שמחמת מנהג ירושלים נמנע מלהקל בזה, אך לגבי תפלה ותפילין פסק כשיטת החכ”צ עי”ש.

ובשו”ת שאילת דוד להגר”ד מקרלין קונטרס המנהגים עמוד 22 בהערה נסתפק מדעתא דנפשיה בשאלה זו מטעם אחר, דכיון דכל עיקר דין יו”ט שש”ג אינו אלא מחשש שמא יחזור הדבר לקלקולו ושוב נצטרך לקדש עפ”י הראיה כמובאר בביצה (ד’ ע”ב). והרי אף בימי קדם כאשר קידשו עפ”י הראיה לא נהגו בשני יו”ט בארץ ישראל וא”כ מה ענין יש בשני יו”ט ש”ג בא”י, ומ”מ כתב דמדברי הפוסקים לא משמע הכי וצע”ג למעשה, עי”ש.

הרי לן ג’ דרכים בדברי האחרונים שנקטו דבני חו”ל המבקרים בא”י אף שדעתם לחזור אין להם לנהוג אלא כבני א”י. א: הגרי”ע, דאין זה תלוי בגברא כלל ולא כשאר המנהגים אלא בחו”ל תיקנו יו”ט שש”ג לכל ובא”י אין לנו אלא יו”ט אחד לכל. ב: החכ”צ, דכיון שאסור לבני א”י לנהוג שני יו”ט גם מי שבא לשם אין עליו לנהוג חומרת המקום שיצא משם. ג: הגר”ד מקרלין, דכיון דלעולם לא נהגו בא”י שני יו”ט ואף אם יחזור הדבר לקלקולו לא יעשו כן לא שייך לנהוג שני יו”ט בא”י. ובאמת יש בדברי אחרונים אלה טעם גדול בסברא, וכמה מגדולי האחרונים נקטו כן לעיקר.

אך מ”מ כבר נהגו מימות עולם דבני ארץ ישראל בחו”ל שדעתם לחזור נהגו כחומרת המקום שבאו לשם, ובני חו”ל בא”י נהגו כחומרת המקום שבאו משם. וכך העידו גדולי א”י לדורותיהם, הבית יוסף, החיד”א ופאת השולחן. ופשוט שכך ההלכה, ובפרט שכך מבואר בדברי רבותינו הראשונים הר”ח והראב”ן.

 

ב

 

אמנם עדיין י”ל בני”ד, דע”כ לא שמענו אלא במי שמבקר בא”י, אבל מי שדר בארץ ישראל פשוט שדינו כבני ארץ ישראל. והשאלה הרובצת לפתחנו מיהו תושב ומיהו מבקר, ומה דין אלה שיש להם בתים בארץ ישראל והם גרים בבתיהם מקצת השנה.

ומקור לפתרון שאלה זו יש בשו”ת מהרי”ט צהלון סימן נ”ב וז”ל “ועוד אני מסופק אם נשא אשה אחת בארץ ישראל ואשה אחת בחוצה לארץ וקובע דירתו לימים ימימה שנה עם אשה זו ושנה עם אשה האחרת וכיוצא בזה דבר קבוע היכי דיינינן ליה בענין המועדות וכעת אין בידי ספרי הפוסקים לחפש דין זה להיותי על אם הדרך לשכון כבוד בארצנו כאשר בתחלה בס”ד אמנם שכפי הנראה אם הדבר בקביעות שנה כאן ושנה כאן או אינה דבר קבוע אין לך אלא מקומו ושעתו ומועדי ה’ אשר באו לו עם אשה זו שבחוצה לארץ דיינינן ליה כאנשי חוצה לארץ ומועדי ה’ אשר יבואו לו עם אשה שבארץ ישראל דיינינן ליה כאנשי ארץ ישראל כיון שהדבר קבוע בלתי שינוי כך נראה לי”. הרי לן דיש מציאות שאדם דר דירת קבע בשתי ארצות, וכשהוא בארץ ישראל דינו ככל בני א”י, וכשהוא בחו”ל דינו כבני חו”ל.

ולכאורה אין זה במי שדר שנה בא”י ושנה בחו”ל בלבד, אלא ה”ה בפחות משנה כל שהוא יושב ישיבת קבע בא”י וכמבואר בלשון מהריט”צ למדייק היטב בלשונו.

וראיתי בשו”ת מנחת יצחק ח”ד סוס”י ד’ שהביא משו”ת הגרי”ז מינצבורג מגדולי ירושלים שנשאל ע”י כ”ק האדמור בעל אמרי אמת שרצה לעלות לא”י ולגור מקצת השנה בא”י ומקצתה בחו”ל מה דינו לגבי המועדות, ופסק הגרי”ז דהדר ששה חדשים בא”י דינו כבן א”י כשהוא בא”י אבל לא פחות מכן, ויסד דבריו על דברי הש”ך יו”ד סימן רי”ז ס”ק ל”ז שהביא בשם המבי”ט במה שכתב שם ברמ”א לגבי הנודר הנאה ממי שדר בעיר דאזלינן בתר לשון בני אדם דבמקומנו אינו נקרא דירה בלשון בני אדם פחות מששה חדשים, עי”ש.

אך באמת נראה דאין ראיה כלל מדברי הש”ך דהלא להדיא הדגיש המבי”ט דאינו קובע אלא לשון בני אדם במקומו ובזמנו, ומה זה ענין ליו”ט שני של גלויות, ולכאורה נראה יותר דכל שיש בו קביעות הוי בכלל הלכה זו שחידש המהריט”צ ול”צ דוקא ו’ חדשים.

וגם זה נראה פשוט דאין כל הכרח לילך בזה אחר הרוב ולומר דכיון שרוב ימות השנה גר הוא בחו”ל דינו כבן חו”ל אף כשהוא בא”י או להיפך, דעד כאן לא אזלינן בתר רוב אלא כשיש הכרח לדון על הכל דהיינו על הרוב והמיעוט גם יחד בחדא מחתא. אבל מאחר וחדית לן מהריט”צ דאפשר שיהא אדם דר בשני מקומות וביושבו בחו”ל זה מקומו ובהיותו בא”י שם ביתו, מסתבר טפי דכל שיושב בדרך קבע בא”י ובחו”ל לעולם אמרינן דמקום הימצאו בפועל קובע את דינו.

ומשו”כ נראה דיש להתבונן מהם המאפיינים הקובעים את מקום מגוריו של אדם ומהו אבן הבוחן בהבחנה שבין תושב ומבקר. ונראה לענ”ד דכל שיש לו בית משלו בא”י ואינו מתארח בבתי אחרים או בבית מלון יש בזה גדר של קביעות. ונראה עוד דכל שיש לו ילדים קטנים הלומדים בבתי חינוך וישנים בחו”ל לעולם כדר בחו”ל דמוכרח הוא לחיות רוב רובם של ימות השנה במקום חינוך ילדיו.

ולפני שנות דור מסתבר היה לומר דמקום עבודתו ופרנסתו של אדם אף הוא קובע מה מקום מגוריו, אך בזמנינו שמליוני בני אדם יש להם עסקים ומפעלים במדינות רחוקות ממקום מגוריהם, ואין ספור אנשים מתפרנסים מאתרים עסקיים שאין להם מקום כלל, שוב מסתבר שאין קשר בין עיקר מקום פרנסת האדם לקביעת מקום מגוריו אלא הכל לפי הענין והמקום והזמן.

ומשום כל זה נראה דכל שיש לאדם בית משלו בארץ ישראל וילדיו גדלו וכבר אינם ישנים בבית והוא שוהה בא”י מספר חודשים בשנה הוי ליה כדר בשני מקומות וכשהוא בא”י דינו כבן א”י, וכשהוא נמצא בחו”ל דינו כבן חוץ לארץ. אבל אם אינו מבקר בארץ אלא לתקופות קצרות כדרך התיירים והמבקרים לעולם מסתבר דאף כשהוא בא”י נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם.

וכל זאת בצירוף דעת האחרונים הנ”ל הגדולים והעצומים שנקטו דבכל ענין אין לבן חו”ל לשמור שני יו”ט ש”ג בא”י.

ועיין עוד בשו”ת חיים שאל ח”א סימן נ”ה בפולמוס בענין בחורים הנוסעים בגפם לא”י שכמה מרבני ירושלים פסקו דאם דעתם לחזור לחו”ל יש להם לנהוג שני יו”ט ש”ג, והחיד”א חלק על דבריהם ופסק דכיון דאם ימצאו נשים יקבעו ביתם בא”י הרי הם כיושבי הארץ ואינם נוהגים אלא יום אחד יו”ט. ובתו”ד כתב החיד”א דכיון דעיקר מצות יו”ט שני משום ספיקא דיומא היא אלא שאמרו הזהרו במנהג אבותיכם שבידיכם בעילה כלדהו יש לנו להכריע שדינם כבני א”י לנהוג יו”ט אחד, עי”ש.

וראיתי במנחת שלמה ח”א סימן י”ט אות ז’ שכתב דמי שיש לו בית בא”י והוא דר בו בכל שלשת הרגלים נוהג כבני א”י ועושה יו”ט אחד בלבד, דכיון דבהלכות המועדות עסקינן ודרכו להיות בכל המועדות בא”י דינו כבן א”י, ועדיף מהא דמהריט”צ עי”ש.

ולענ”ד אין הדבר כן דמהי”ת לומר שהלכה זו תלויה במקום מגוריו דוקא בימי המועד. הלא כל עיקר הלכה זו דנותנים עליו חומרת המקום שהלך משם לגבי יו”ט שני של גלויות מיירי כאשר הוא מתארח בא”י ומה לן בזה שדרכו לעשות כן בכל שלשת הרגלים, ומה לן בין רגל אחד לשלשה, ומסתבר טפי דאין הדבר תלוי אלא אם דר הוא בא”י ישיבת קבע או אינו אלא אורח בלבד וכעיקר סברת המהריט”צ. ודו”ק בכ”ז כי קצרתי ודברי גאון ישראל צריכים לי עיון.

 

 

ויכפר על בני ישראל

“פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונה עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל” (כ”ה י”א – י”ג).

“אמר רבי שמעון בן לקיש פנחס הוא אליהו, א”ל הקב”ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר (מלאכי ג’) ‘הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד’ וגו’ והשיב לב אבות על בנים.’ ר’ אלעזר אומר הסב הקב”ה שמו של פנחס בשמו של אליהו ז”ל מתושבי גלעד מלמד שעשה תשובת ישראל בהר גלעד שנאמר ‘הנני נותן לו את בריתי’ ‘בריתי היתה איתו החיים והשלום’ ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”.

הנה אמרו חז”ל “ויעמוד פנחס ויפלל אמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו, ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא” (סנהדרין פ”ב ע”ב).

וצריך ביאור למה ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, וכי לא ידעו הלכה זו דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. ונראה ביאור הדברים, דבאמת לא ניתנה רשות לקנאי לקנא קנאת ה’ אלא א”כ זכה וטהורה היא כונתו כעצם השמים לטוהר, אם יש בלבו שמץ כעס ורוגז לא ניתנה לו רשות לפגוע בנפש זולתו, ורק כאשר קנאותו כל כולה על מדת הרחמים עומדת רשאי הוא לקנא קנאת ה’ צבאות, וזה שכתב רש”י בסנהדרין (פ”א ע”ב) “קנאים בני אדם הכשרין המתקנאין קנאתו של מקום”. פנחס בבואו לקנא קנאת ה’ כונה כפולה יש בלבו, לא רק קנאת ה’ הבוערת בנפשו אלא גם משיב חמה הוא וכונתו לכפר על בני ישראל “ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי”.

הדברים, הלא המה ברורים בדברי אדוננו הר”ן בחידושיו שם:

“‘וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא’ (שם פ”ב ע”א). יש שואלין, היאך אמר משה כך לפנחס שילך ויהרוג, והא אמרינן שאם בא לימלך אין מורין לו, והתשובה שמשה לא הורה לו ופנחס לא נמלך בו, אלא שהוא הזכיר שמועתו בפני משה והוא השיב לו אם לעשות בו דין לא אמרת כלום, ואם לקנא בו עד שאתה אומר לאחרים אמור לעצמך, שאין לך ראוי ממך” (ר”ן שם).

לא לידע דין ומשפט בא פנחס וניגש אל משה, כי אם לברר ולחקור בלשכת הגזית אצל מי שנשלמו בו מעלות המידות כולם, האמנם ראוי הוא לבוא במשפט ולנקום נקמת ה’, מבקש פנחס חותם אמת כי אכן קנאתו קנאת אמת, ומשהשיבו משה כי ראוי הוא, או אז טיהר בסילודין במעטה קנאה, ויקרב אל הקבה…

ויעמוד פנחס ויפלל, שיהא זה המעש ראוי ויעלה לרצון, מתוך תום וטוהר, בלתי לה’ לבדו.

מלאכי השרת אינם בוחנים כליות ולב, חששו הם שפנחס בעל חימה הוא, עד שהעיד עליו יודע תעלומות אמנם קנאי בן קנאי הוא, אבל גם משיב חימה בן משיב חימה, ובלב מלא רחמים בא לקנא קנאת ה’ צבאות.

מעתה נבין אל נכון מאמרם בבא בתרא קט ע”ב וכעין זה במדרש רבה (במדבר רבה כ”א ב’):

“את מוצא בשעה שנדקר זמרי עמדו השבטים עליו ואמרו ראיתם בן פוטיאל זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים הרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ליחסו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לכך אמר הנני נותן לו את בריתי שלום”.

והדברים תמוהים על פניהם וכי דברי הבל ורעות רוח דיברו השבטים, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה, וכי מה ענין פנחס הקנאי אצל אבי אמו שפיטם עגלים לעבו”ז.

אלא שטענו השבטים על פנחס ופקפקו בטוהר קנאתו, והלא אבי אמו פיטם עגלים לעבו”ז וכבר אמרו חז”ל (שבת ק”ה ע”ב) שהשובר כלים בחמתו כאילו עובד עבו”ז הוא, וכן אמרו בזוהר (בראשית כ”ז ע”ב) “כל הכועס כאילו עובד עבו”ז” הרי שהכעס והעבו”ז כרוכים ירדו מן השמים, וכנראה שפנחס ירש תכונת הכעס והחימה מאבי אמו שהיה מקריב עגלים לעבודה זרה ולא מתוך רחמים וחמלה קנא פנחס קנאת ה’ אלא מתוך חימה ורוגז.

לפיכך בא הכתוב ליחסו אחר אהרן, העיד עליו יודע תעלומות הבוחן לבבות, שאכן דבקו בו תכונות אבי זקינו, אבל לא זה שפיטם עגלים, אלא זה האוהב שלום ורודף שלום, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה, בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. באלו המידות קינא לשם אלקיו והרג נשיא בעמיו. לא קנא פנחס אלא במדת השלום, ובדין הוא שיטול שכרו.

“בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום” “אמר רבי שמעון בן לקיש פנחס הוא אליהו, א”ל הקב”ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר (מלאכי ג’) ‘הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ וגו’ והשיב לב אבות על בנים” (ילקו”ש רמז תשע”א).

ונראה לפי דרכנו בביאור מאמר סתום. הנה שנינו בברכות (כ’ ע”א):

“א”ל רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוי מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הוויות דרב ושמואל קחזינן הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מטר ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזא א”ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא”.

ולכאורה יפלא מה ענין במה ששאל ר’ אדא כותית זו לשמה ומה ענין יש בתשלום נזקיה והלא לא באו אלא להעלות על נס את מסירות נפשו להעמיד את הדת על תילה, כאשר קרע כרבלתיא בשוקא.

ונראה לדרכנו דכל עוד לא נדע תכונות נפשו של ר’ אדא ב”א, לא נוכל להעמידו למופת של מסי”נ שמא קנאותו נובעת ממדת הדין והכעס, אך אחרי שראינו הנהגתו כאשר נודע לו שפגע באשה נכריה לשווא, ושאל לשמה, פייסה בדברים, ושילם לה בשופי לפנים משוה”ד, הרי ששורש נשמתו במדת הרחמים, וגם קנאותו כולה רחמים וחמלה, הוא הוא מן הראשונים דמסרי נפשייהו על קדושת ה’.

עתה נשכיל בביאור מאמרם, מה שצפנו בדברי חידותם:

“כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו: “חנינא אחי! אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו! אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו רבי מה אני לחיי עולם הבא? אמר לו כלום מעשה בא לידך? אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו: “אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי”  (ע”ז י”ח ע”א).

ולכאורה יפלא הלא רבי חנינא שם נפשו בכפו ומסר נפשו להרביץ תורה בישראל וכי לא די בזה כדי להביאו לחיי העולם הבא ומה תוסיף זכות הצדקה של מעות פורים לזכות העצומה של “אפילו נוטל את נפשך” למען כבוד שמו יתברך.

אלא שתמה רבי יוסי ב”ק בקנאותו של רבי חנינא, שמא קנאות יתירה היא זו שתולדתה בתכונת החימה שאינה מתחשבת בחיי הזולת וא”כ שמץ פסול יש בה, אך משנוכח לדעת תכונות נפשו הרחומה והחנונה של רבי חנינא שביטל סעודת פורים שלו ושל ביתו וחילק את כל אשר לו לעניים, מתוך אהבה וחמלה שאין להם קץ, שוב מבהיקה גם קנאותו באור יקרות של “לשם שמים”. אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי. קנאות שכזו, תוך מסירות נפש עד קצה, זו קנאת אמת…

ב

“וזה שזכה פנחס ונתנה כהונה לו ולזרעו, הן כזו היא מהותה של כהונה, הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אך גם שלוחי דידן הם” (עיין תוס’ קידושין כ”ג ע”ב).

צא ולמד מה שמצינו ב’ פנים אלו במשפט הכהונה:

“אם עד שלא נגמר דינו (של רוצח נפש בשגגה) מת כהן גדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, מנה”מ וכו’ מאי הוה ליה למעבד? היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש” (מכות י”א ע”א).

הכהן ליבו בצרת אחיו לחלצם ממיצר, ולהעתיר בעדם לחיים.

ומאידך אמרו:

“ערב יום הכפורים שחרית מעמידין אותו (את הכה”ג) בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. תנא אף השעירים, ותנא דידן מאי טעמא לא תנא שעירים כיון דעל חטא קאתו חלשא דעתיה, אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי, פר כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי באחיו הכהנים אם איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה” (יומא י”ח ע”א).

הכהן הגדול ליבו בצער השכינה, לכפר ולטהר את העם, שלא ימצא בהם עובר עבירה שלא שב בתשובה, לטהר ולקדש את ישראל בקדושה של מעלה.

אכן “שלוחא דרחמנא” ו”שלוחא דידן”, זהו שזכה פנחס לברית כהונת עולם, יען כי הוכיח פנחס בקנאותו כי שלוחא דרחמנא ושושבינא דמלכא הוא, אך בד בבד גם שושבינא דמטרוניתא ושלוחא דידן ובקנאו את קנאתי הסיר את חרון אף ה’ וקנאתו בעוברי עבירה, ובמעשהו הביא שלום לעמו והצילם מכליה ח”ו.

“פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”

תא שמע, מהותה של קנאה, ועומק שכרה…

“אמר רבי שמעון בן לקיש פנחס הוא אליהו, א”ל הקב”ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר ‘הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ וגו’ והשיב לב אבות על בנים” (ילקו”ש שם).

פנחס הוא אליהו, עודנו עומד ומשמש, כשלוחא דרחמנא ושלוחא דידן.